סיפורים
ריגול ונקמה בצידו - סיפור בהמשכים
פרק ו
כביש החוף היה עמוס ברכבים בשעת ערב מוקדמת זו,היונדאי של ראש המוסד
פילסה את דרכה בינות לים הרכבים.
מרחק כמה מכוניות מהם ראה ראש המוסד במראה בבירור את המסחרית עוקבת אחרהם.
הוא התניע את הרכב במהירות גבוהה ונעלם בינות לשיירות המכוניות.
אח"כ פנה בסימטה צדדית, והסתובב סביב עצמו במעגלים.
הוא הסתכל במראה,המסחרית כבר לא הייתה מאחורהם.
מסתבר שהצליח לעת עתה לנער את העוקב.
הוא החליט לא לקחת סיכון והחנה את הרכב בחניון תת קרקעי,את יתרת הדרך הקצרה ימשיכו לצעוד ברגל.
ובמסחרית ישב איש שחור שיער שמשקפי שמש מכסות את פניו כמעט לחלוטין וגירד את פדחתו בתיסכול.
היונדאי נעלמה כלא הייתה,מעניין לאן יכלה להעלם במהירות כה רבה.
כל מאמציו לאתר אותה עלו בתוהו.הוא הוציא מכיסו את הסלולרי שלו,חייג מספר כלשהוא ודיווח:
"האובייקט נעלם".
-"תנסה לאתר אותו" נענה מעבר לקו.
-"המקרה אבוד"
-"טוב אז חזור לכאן בהקדם".
השיחה נותקה.
האיש במשקפי השמש התניע את הרכב ליעד לא ידוע.
ובינתיים ראש המוסד וסגנו מ התקדמו רגלית מהחניון לכיוון קניון השרון.
הם נכנסו לחנות הצילום "קטנה ומדפיסה".
הם נגשו למוכר ישראלי טיפוסי,בלונדיני חייכן ונאה ושאלו אותו אם נשלח פקס מחנותו בתאריך שנקבו.
המוכר הסתכל עלהם בתמיהה:"לא הבנתי את השאלה,הרי זו חנות צילום ושולחים מכאן כל יום פקסים,מה זו חקירה?"אמר.
מ. (סגן ראש המוסד) שלף את כרטיס הסוכן שלו והושיט אותו למוכר.
הבלונדיני הסתכל על הכרטיס,הוא נראה אותנטי לגמרי אין ספק.
הוא שתק דקה קצרה ואז אמר:"אני ממש לא יודע,נשלחים מכאן הרבה פקסים אבל אין לי אפשרות לזכור מי שלח
אותם.אבל במחשבה שנייה העוזר שלי שמצלם את השכפולים מתנהג מוזר לאחרונה ושולח כל מיני פקסים".
ראש המוסד הסתובב אינסטנקטיבית לעבר מכונת הצילום.
הבלונדיני הפליט צחוק קל "האיש סיים את מכסת שעות עבודתו להיום,אבל תוכלו למצוא אותו בביתו".
-"מה הכתובת שאל מ.?.
הבלונדיני שלף פיסת נייר מהדלפק ושירבט עליה משהוומסר אותה לידיו של מ.
הם אמרו תודה ופנו לצאת מהחנות.
"טוב זה היעד הבא שלנו",אמר מ. אך ראש המוסד עצר בעדו:" קודם יש לנו עיניין יותר חשוב לסדר,
יוסי נחטף ככל הנראה לפני כמה ימים ועלינו לאתר אותו בהקדם ואם יש צורך גם לחלץ אותו,אנחנו לא מפקירים חברים למקצוע".
@@@@@@
שנת 1972 מינכן גרמניה
ה5 בספטמבר:
זהו שעת השין הגיעה.
מוחמד מסלחה זימזם לעצמו מנגינה עליזה של שיר ערבי ידוע.
כמדומה שהכל מוכן,כעת נותר רק לצאת לפעולה.
אם הכל יהיה כמצופה התוכנית תדפוק כמו שעון שויצרי.
אללה הרגע הגדול הגיע.
הוא לגם לגימות מדודות מהקפה שלו והבליע חיוך של שביעות רצון.
הוא בדק את הנשק,הוא היה טעון,זהו הכל מושלם בדיוק נאצי.
איש לא שיער איזה טבח נורא עתיד להתחולל באותו לילה...
המחבלים לבשו אימוניות ספורט,בתיקי הספורט שלהם היה מונח אחר כבוד נשק טעון.
איש לא חשד בהם,הם היו נראים ככל הספורטאים ולא עוררו כל חשד.
הייתה זו שעת לפנות בוקר,בכפר האולימפי לא הוצבה כל שמירה,המחבלים עברו
את הגדר הגבוהה ללא קושי מיוחד.זהו הם כבר בפנים.
שמונת חברי ארגון ספטמבר השחור פרצו לדירת מגורי הספורטאים ותחת איומי נשק לקחו את 11 הספורטאים הישראלים
כבני ערובה.שני ספורטאים שניסו להתנגד נורו במקום.
המחבלים הציבו אולטימטום לממשלת ישראל ובו דרישה לשחרר 236 מחבלים פלסטינים שחלקם שוהים בבתי סוהר בישראל.
הדרישה הייתה לשחרר את כל המחבלים עד השעה שנקבו ולהעבירם למדינה ערבית.
בתמורה לכך ישחררו את בני הערובה הישראלים.
כל עוד לא תמולא הדרישה יוצא להורג בן ערובה אחד כל שעה.משטרת מינכן ניסתה לנהל משא ומתן עם המחבלים אשר
כמובן עלה על שרטון.צמרת הממשל הישראלי קיבלה את הידיעה על בני הערובה בהלם כבד,
הם ערכו דיון על הנושא ולבסוף הגיעו להחלטה שלא לנהל כל משא ומתן עם המחבלים ולא להכנע לסחטנות שלהם.
ממשלת ישראל לא תכנע לסחטנות.
ובינתיים...
@@@@@@
ובמסגד חאסן בק ביפו:
יוסי בהה בגבוהה,עיניו היו קרות כקרח ושיערו בצבע הנחושת שיווה לו מראה מפחיד עוד יותר.
חלפו להם כמה דקות של שתיקה,לאחרהן הגבוה הצית סיגריה ופתח בדבריו:
"שמעתי שאתה עושה בעיות,אם לא תספק את המידע שברצוננו לדעת עד מחר לא תראה את אור השמש".
הוא היה סמכותי ומפחיד.יוסי שתק שניה קצרה בטרם ענה:"תאמין לי אני לא יודע על מה אתה מדבר,אני לא יודע כלום".
-"עדיף לך לא לשחק משחקים ולדבר עכשיו,חבל על כל רגע".
-"אתה לא מאמין לי שאני לא יודע על מה אתה מדבר?".
קנה אקדח ננעץ בעורפו "אתה מדבר? או שאני יורה".
שתיקה...
-"כדאי לך לדבר עכשיו,אם לא לא תזכה לראות את היום הבא" נעץ בו בעל שיער הנחושת את עיני הקרח שלו.
אותה תשובה,כלומר שתיקה.
לחץ דמו של הגבוהה טיפס לגבהים מסוכנים.מה חושב לעצמו היהודון הזה?.
הוא לחץ על ההדק בהחלטה של רגע.
יוסי חש כאב חד בחזהו,הכל התערפל לו לפתע פתאום,עיגולים צבעוניים ריצדו נגד עיניו,הוא חש שעוד מעט ייפח את נשמתו.
הוא ניסה להזכר מה אומר יהודי לפני מותו ואז נזכר באביו הקשיש ובמשפט שהיה שגור בפיו
"שמע ישראל" דובבו שפתיו.למרות שלא הבין את פירוש המילים הרגיש שהמילים מחזקות אותו במעט.
עיניו נעצמו בפעם האחרונה...