סיפורים
ריגול ונקמה בצידו - סיפור בהמשכים
פרק ג
שנת 1972 חודש ספטמבר:
העיר מינכן בגרמניה המתה מפה לפה.
המוני אדם הגיעו לעיר מינכן מכל רחבי אירופה,הרכבות היו עמוסות במאות נוסעים,
ובתחנות נותרו עוד מאות נוסעים ממתינים.
בתי הקפה,המסעדות ובעלי הקיוסקים גרפו באותם ימים קופה לא קטנה.
כמויות של אוכל סיגריות ומתנות הוכנו מבעוד מועד.
דוכני מזון ותכשיטים הוצבו בכל רחבי העיר.
גודש של אנשים גדשו את הדיוטי פרי ואת שדה התעופה.
אנשים דיברו בקולניות ובהתרגשות הכל שחו באולימפיאדה שתתקיים בעוד מספר ימים.
ספורטאים התאמנו מהבוקר עד הערב לקראת המופע הגדול.
האיצטדיון הוכן מבעוד מועד וקושט בכרזות ססגוניות וכרטיסים נקנו במחירים מרקיעי שחקים.
ככל שהמקום קרוב יותר לבמה כך מחירו גבוה יותר.
העיר הייתה אחוזת התרגשות לקראת האולימפיאדה הגדולה.
באותה עת במסעדה קטנה בתחנת הרכבת במינכן נפגשו 8 אנשים בעלי חזות מיזרחית.
הם נכנסו למסעדה אחד אחד בהפרש של כמה דקות כדי לא לעורר תשומת לב מיוחדת.
הם ישבו ליד שולחן עץ ישן.מלצר חפוט בחולצה לבנה ופפיון ניגש אלהם עם התפריט,
"תבחרו מה אתם מזמינים ואגש אליכם בעוד מספר דקות" אמר.
הם ניצלו את הדקות המעטות שהמלצר הלך כדי לפתוח בשיחה שקטה וטעונת מתח.
מוחמד מסאלחה מפקד הפעולה פתח בדבריו:"אז התוכנית שלנו כבר מוכנה,אני מקווה שהכל מסודר ושאין שום
פירצה,למישהו יש שאלות?"אמר בטון מתוח.
ערבי שחום בעל פנים עגלגלות ושפם שחור ביקש את רשות הדיבור
"כן יוסף נאזל מה יש לך להגיד?"אמר הערבי המכונה מוחמד מסלחה.
-"אני מבקש שלא תזכיר את שמי במקום ציבורי זה.וכן יש לי שאלות אתה בטוח שהתוכנית תצליח ומה יקרה אם יעלו עלינו?".
באותו רגע ניגש אלהם המלצר והם השתתקו באחת,"אז מה בחרתם להזמין?"שאל.
הערבי המשופם ביקש:"חמש ויסקי ושתיים קוניאק בבקשה".
"והרי אתם שמונה והזמנתם רק שבע?"שאל המלצר בתמיהה.
-"נכון אני לא שותה"אמר יוסף אבו נאזל.
המלצר הלך להביא את ההזמנה ויוסף הספיק לכעוס בליבו על חבריו" הכופרים" ששותים בניגוד למצוות הקוראן הקדוש.
משחקים אותה סופר מאמינים וכשאף אחד לא נמצא הם שותים ושותים.
טוב ככלות הכל אני היחידי שישאר כאן בעל ראש צלול חשב לעצמו.
@@@@@@
וחזרה לארגון ביפו:
השעה ארבע לפנות בוקר.
חצר מוזנחת מלאה גרוטאות,קרטונים,פחיות,שברי זכוכיות,צעצועי ילדים ישנים ושבורים
זה מה שראה הגבוה בעת שפתח את שער הברזל הישן והמחליד.
השער נפתח בחריקה.החצר הייתה מעוררת בחילה, ניכר היה לעיין שאיש לא גר כאן כבר כמה שנים טובות.
הביית מבחוץ לא היה נראה יותר טוב מהחצר. קירות צהובים וסדוקים מלאי עובש וריח טחב.
לא היה זה חדש לו הוא כבר ביקר במקום פעמים רבות,על פי רוב כדי לבדוק את הנעשה בשטח ולתת כמה הוראות.
הוא ידע שמתחת למעטה הביית המוזנח ולמסווה הגרוטאות מסתתר "ביית מהאגדות".
הוא נקש קלות בדלת הפח המחלידה.הוא הרגיש את העיין האלקטרונית סוקרת אותו מבעד לחריץ הדלת.
תמונתו הועברה למצלמה במעגל סגור בתוך הביית והדלת נפתחה בזמזום קל.
לעומת ההזנחה שבחוץ הפאר שבפנים היה ממש ניגוד פרדוקסלי:
הביית היה מרוצף ברצפת שיש מבריקה,ממש על זה נאמר הפסוק במגילת אסתר:
"רצפת בהט ושש ודר וסחרת".
נברשת קריסטלית השתלשלה מהתקרה,על הקירות בצבע קרם נתלו תמונות נוף מדהימות
של ציירים ידועי שם.תמונות של פיאקסו ושל ואן גוך היו אורחות קבע במקום.
את התפאורה השלימו ספות עור חומות ושולחן סלוני מזכוכית.
בחדר קטן בקצה הביית היה "מרכז העצבים" האמיתי:חדר קטן אך מלא ציוד משוכלל:מחשב נייד משוכלל מחובר לרשת אנטרנט,
מצלמות משוכללות ומסכי פלזמה ענקיים שהנציחו כל מה שקורה באזור הקרוב.ציוד האזנה משוכלל,ורשת לויינית היו רק חלק מהציוד
שהיה בחדר.הגבוה נכנס לחדר במצב רוח זועף ופנים קודרות,הוא היה עצבני לחלוטין וזעק בקול מפחיד:
"שוב מחדל?מתי תפסיקו את טיפשותכם?".הקירות רעדו למשמע דבריו,על אחת כמה וכמה נרעדו אוזני היושבים היושבים בחדר.
השמנמן השפיל עיניו בקרקע וענה:"אני מצטער אך חשבנו שעדיף לנהוג איתו באיזי איזי כדי שיפלוט את המידע שברצוננו לדעת,
אך לא ידענו שזה לא יועיל".
הגבוה ענה בחמת זעם:"תעשו מה שאמרתי בלי הרבה דיבורים".
הגבוה התיישב על כורסה מזרחית בצבע ורוד אפרסק ותקע סיגר בין שיניו,הוא שיחק במצית כמה דקות מבלי להדליק את הסיגר,
משתעשע במשחק הילדותי.לאחר מכן הוא הצית את הסיגר והפריח עיגולי עשן בחלל החדר.
השבוי העקשן הזה יוסי לא מצא חן בעיניו כלל וכלל לא.
כל החקירות,כל הלחצים והשיכנועים לא הועילו.
גם שיטת המקל והגזר לא פעלה כאן,פיו נותר אטום,סתום וחתום.
הוא החליט לפעול,עד מחר הם חייבים להוציא את המידע ואם לא...
על זה הוא העדיף כלל לא לחשוב...
@@@@@@
בחדר קטן ומצחין שכב לו יוסי השבוי על מזרון מעופש באותה תנוחה ולא הוציא מילה מפיו.
לשאלת האדם ששאלו אם הינו רוצה לראות את אור השמש ענה אותה תשובה(כלומר שתיקה).
גם כשהחוקר החזיק את אקדח הברטה וכיונו לרקתו באיום נותר פיו אטום
והעמיד פני פוקר.
אך שהלה החל בועט בו וצועק" דבר יהודי ארור" החליט לעשות מעשה.
כוחות חדשים נמסכו בעורקיו,האנדרנלין תסס בדמו.
בכוחות על טיבעיים התיר את החבלים שלפתו אותו.
עוד לפני שהספיק שובהו להבין מה אירע,זינק על החוקר וחטף את נשקו.
האקדח שיחק בין אצבעותיו,הוא התאמץ לייצב את ידיו וכיוון את הנשק הישר לליבו של החוקר.
הירייה הסתיימה ברחש צרוד של משתיק קול.
היריה פגעה בלב המטרה...