1800550 obox
סיפורים
מנה חמה - סיפור בהמשכים
פרק כג
חלי רקמה במוחה את דבריה שהיא צריכה להציג בפני אביה, וחששות החלו להתגנב לליבה, 'איך אספר לו על זה שאני בקשר עם בחור' 'מי אמר שהוא יתייחס אליי, וממילא כל מה שבניתי.. שמאיר ילך לישיבה יקרוס כמו מגדל קלפים'.
-היא אזרה אומץ וניגשה לאבא שלה, שהשתקע בחדרו שגמרות וספרים סובבים אותו.
-היא דפקה בדלת נקישות עדינות.
-אין מענה.
-היא נקשה יותר בחוזקה.
-עדיין אין מענה.
-בתוך החדר אבא שלה המשגיח היה עמוק בתוך סוגיית "תקפו כהן" כך שלא הרגיש בדפיקות בדלת חדרו.
-חלי פחדה שאביה איבד את הכרתו ולכן הוא לא פותח לה. וטיפסה על הספה לראות את אבא.
-היא עמדה בהלם מוחלט, אביה מוקף בעשרות ספרים ולא שמע את דפיקותיה.. -בד בבד סיפורי הצדיקים שהוטמעו באוזניה בהיותה קטנה החלו לקבל תמונה, בתחילה אמרה שזה שטויות והמצאות וכעת הבינה עד כמה שזה נכון.
-היא נקשה בחוזקה כדי 'לעורר' את אביה מלימודיו ופתאום זה הכה בה 'אבא לומד, מה אני החוצפנית הנועזת מפריעה לו' ובפנים מבוישות הפסיקה לנקוש.
-אבא שלה, שבתוך הלימוד שמע רעש נקישות זה הצטלצל באוזניו כרעש טבעי ושהנקישות הופסקו הרגיש בחסרונם, מייד צעק.
-פתוח, מי זה??
-חלי נכנסה אל תוך חדרה במבוכה, סגרה את הדלת ונזרקה אל המיטה שראשה מופנה אל התקרה.
-'אבא, הרב יונה הקשוח. האבא הכועס הוא צדיק במידה שלא הכרתי עד כה' הרהרה בראשה.
-מי רצה אותי?? נו, מי דפק על דלת חדרי?? הסתובב הרב יונה בחדרי הבית ולא קיבל תשובה.
-חלי שהתכרבלה בשמיכתה לא שמעה את קול אביה, דלת חדרה נפתחה מעט ואביה הכניס את ראשו וכמעט סגר את הדלת חזרה.
-אבא, תישאר כאן יש לי כמה דברים לומר לך! מלמלה
-את דפקת על הדלת??
-כן אבא, זה אני.. הודתה ביבושת.
-חלי היקרה, מה קרה פנייך מעוננות? שאל בדאגה אבהית.
-אני זקוקה לעזרתך, האם אתה מוכן?? התחננה..
-בוודאי שאני מוכן לעזור לך... בתו סטתה טיפה מהשביל שרצה שתלך בו, ועכשיו היה מוכן לעשות הכל בשביל שתשוב אל דרך המלך.
-חלי סיפרה לו, אודות התאונה שהיא ראתה בעיניה ושהיא הלכה לבקר את החולה.
-מדוע הלכת לבקר את הבחור?? הוכיח אותה.
-הלכתי לבקר אותו כמו שהארגונים עושים, אתה יכול לשאול את המנהל של הסמינר והרבנית גולד היא גם הייתה.
-לחץ דמו של הרב יונה שכך מיידית ששמע שגם הרבנית הייתה שם, היא לא מסתובבת עם פרחחים, והודה לה' על כך.
-אז כן רחל, במה אני יוכל לעזור לך??
-תראה אבא, הבחור הזה הוא היה בחור ישיבה, בישיבה מאוד טובה בבני ברק הוא נזרק משם, הוא התחנן לחזור לישיבה, אך הם דחו אותו על הסף.
-והוא רוצה לשוב לכור מחצבתו, הוא רוצה לחזור בתשובה, יש לו שאיפה מאוד חזקה.
-מאיפה את יודעת שהוא רוצה לחזור?? הסתפק בדבריה.
-ששאלתי אותו היכן הוא לומד עננה שחורה עלתה על פניו והוא היה נראה עצוב מסכן ומתחרט על זה שהוא לא לומד. לאחר מכן שאלתי אותו אם הוא רוצה לחזור לישיבה שלמד בה. פניו האירו והוא אמר בהחלטיות, כן...
-"אם כן", שקל את דבריו הרב יונה.... "למה הישיבה אוטמים את אוזניהם, הם לא יודעים שהוא יהודי?? אין להם לב? הרי מדובר בבחור שרוצה אז שיחזירו אותו, זו פשוט שערורייה,".. את יודעת מה שם הישיבה?? שאל את בתו.
-כן אבא, ישיבת "עמל-התורה".
@
-למאיר נשארו פחות מחמישה ימים עד למועד יציאתו מבית החולים, חבר שלו רן שפרש מעולם התורה והתפקר בא לבקר אותו..
-מאיר, מה איתך אחי?? איך הפציעה, מתאחה??
-ברוך ה' הכל מסתדר, אומנם יש לי עוד הרבה זמן לחכות אך הסבלנות משתלמת.
-פיייי, מאיר... נהיית צדיק, אהה??
-הלוואי שהייתי צדיק, אני רוצה ללכת לישיבה להשקיע את ראשי ורובי בתורה ולשכוח מעולם השקר הזה.
-"מאיר, בלי דיבורים מיותרים.. אם תלך אני אחריך"... דברי מאיר נשמעו בפניו כתקליט שבור, הוא לא האמין שמאיר רוצה ללכת לישיבה והתל עמו.
-רן, אתה בטוח בדבריך?? יש לך מילה של גבר?
-כמו שאני מכיר את עצמי, יש לי מילה... ואם אמרתי אז לא אשבור את מילתי, אלך אחריה.
-אז תזכור את המעמד הזה, אתה אמרת לפני שלוש דקות בדיוק שאם אני הולך לישיבה אתה בא אחריי. 'לפחות אזכה להחזיר מישהו לשורשיו' הרהר.
-מסכים מאיר, רק עוד תנאי אחד.. שאני הולך לישיבה שאתה הולך אליה!!
-אממ... מאיר היסס להבטיח דבר שלא בטוח בו אך הרצון להחזיר בתשובה שבר את כל מחסומי לבו.. "בסדר גמור אחי, אנחנו הולכים לאותה ישיבה".
-בעז"ה.... ורן צחק בלבו על מאיר... עד שמאיר ילך לישיבה אני כבר יהיה סבא.
@
-מאיר ישב על מיטתו שרגליו מתנדנדות באוויר ולחש בדומיה פרקי תהילים.
-בגדיו היו מונחים עליו ברישול, ולא מצא פנאי להתקשר לחלי. מאז פעם האחרונה שחלי ביקרה אותו בבית החולים הוא הרגיש שיש מקום שאכן רוצים אותו, ולא כמו שהתרגל, שתמיד הודפים אותו ואינו רצוי בכל מקום.
-הוא התגעגע לחלי שנסכה בו תחושת ביטחון ושידרה אליו שהוא, רצוי, אהוב, שמחכים לו ורק לו.
-ההרגשה ש 'אני שווה משהו' עודדה אותו ודרבנה אותו לחזור לתלם היהדות שכמעט ונשכחה ממנו.
-הוא התלבט אם להתקשר לחלי או לוותר לעת עתה, יום לפני הוא שוחח איתה 40 דקות ובנוסף חייג לסלולארי. אך שעמומו גבר עליו וביד מהוססת לחץ על "סנד" וחיכה שתענה.
-הלו!, קול ביישני אך בטוח בעצמו ענה לו.
-חלי, מה נשמע? אני מרגיש כאילו שנים לא דברנו!
-ואני מרגישה כאילו לפני דקה ניתקתי את השיחה בטלפון.
-את מרמזת לי לנתק את השיחה? שאל במבוכה.
-אממ.. חלי בלעה את רוקה והסבירה לו שהיא יושבת ליד אבא שלה.
-איזה בושות, רק מה שחסר לי.. צחקק מאיר לתוך הפומית תוך שהוא מבקש מחלי שבגמר שיחתה עם אביה לא תשכח לחזור אליו. וניתק את השיחה.
-מאיר חיפש תעסוקה השעמום נגס בו ויצא לסיבוב קטן ברחבי בית החולים השומם, הוא יצא מהחדר תוך שהוא נושק למזוזה וממולו הגיחה האחות בחלוקה הלבן בקוראה בשמו ומבקשת שיעצור את הילוכו, מאיר חיכה שהאחות תפסיק את שטף דיבורה אך היא עשתה את ההפוך מרצונותיו, ודברה ללא לאות. לא נעם לו לרמוז לאחות שאינה רצויה לאחר 5 דקות מאיר הרגיש איך הוא מזיע ממאמץ לבלום התפרצות מביכה וחשב שרמז קל אולי יחלץ אותו מהמבול מילולי הלא נפסק של האחות.
-מאיר השתעל בכבדות ואמר לאחות שאינו מרגיש בטוב, היא מייד הציעה לו שתייה חמה ואקמול, הוא דחה זאת בשתי ידיים לא לפני שאמר לאחות שהוא רוצה טיפה מנוחה והליכה רגלית.
-האחות שהבינה לרוחו פינתה את המעבר והניחה לו לנפשו.
-מאיר סקר בעיניו את בית החולים חלקו הדרומי נראה ישן ועתיק ונדמה שבעליו זנחו אותו, אך הבחין שזו המחלקה של ניתוחי הלב עם הציוד הכי יקר. והמשיך בהליכתו המאומצת והגיע לחלקו הצפוני של בית החולים חלק זה נראה מפואר והרהר בלבו שמקום כזה לא היה מבייש בית מלון. והשווה בין מחלקת הלב המוזנחת אך היקרה לבין מחלקת התינוקות הפשוטה.
-הטיול השרה על מאיר תחושת שמחה ורוגע כאשר בשבוע האחרון אווירת הנכאים הקשתה מאוד על תפקודו, ביום יום הבחין רק בפנים ממורמרות ודועכות ושעבר סמוך למחלקת היולדות שם לב לשמחה ועליצות בה האנשים שם. והחליט לטייל במקום לעיתים יותר תכופות.
-לאחר טיולו השני ביום מאיר מעד במדרגות ומייד קם שפצע מדמם נפתח ברגלו המיוסרת, אברך שנהפך לאב טרי שפסע ששירה על שפתיו ראה את מאיר נופל, מייד רץ לכיוונו תוך שהוא סומך אותו בכתפיו מאיר שהיה חלוש בזמן האחרון התחלש אך שמר על יציבות, ושאל את מאיר.
-איפה אתה כרגע?? מה מעשיך בבית חולים? שאל בדאגה.
-אני עברתי תאונה שבוע שעבר ומאז אני בבית חולים, מאיר התגבר על כאביו ונשך את שפתו העליונה כדי לא להשמיע פליטת כאב, הדם נזל מרגליו באיטיות
ושלולית אדומה הצטברה תחת רגליו,
-אשתו של האברך שדיבר עם מאיר הצביעה בהיסטריה על הדם שברצפה, ורצה לחדר אחיות.. הבעל שהסתכל על אשתו איך שהיא רצה פלט..
-מדהים איך שנשים אחרי לידה יכולות לשכוח שילדו לפני מספר ימים ולמחרת יבקשו בית הבראה, הנה.. תראה הוכחה שאם אישה רוצה באמת, היא תסתדר מצוין ללא בית הבראה, וחייך.
-מאיר צחק עמו ביחד.
-האיש שאל את מאיר, "היכן אתה לומד"?
-הוא נגע בנקודה הכי רגישה אצל מאיר. מאיר הסמיק ורצה שהאיש ישנה את אפיק השיחה, האיש רצה אחרת. והמשיך ללחוץ על מאיר, "אתה בישיבה או בתיכון"?? חזותו של מאיר לא העידה דבר על מה שהוא.. חרדי היה יכול לומר שהוא חרדי על פי כיפתו שהתנוססה כעטרה במרכז ראשו שציציותיו מתבדרות ברוח המזגן, ואילו חילוני היה יכול לקטלג אותו בתור דתי לאומי, לפי בגדיו וסגנון דיבורו.
-מאיר לא ידע איך לומר לאיש שהוא לא לומד, הדבר בין כה וכה הקשה עליו, אך החליט שלומר את האמת איך שהיא זה הכי טוב ואמר בפשטות. "אני לא לומד".
-האיש לא הופתע מכך והמשיך בשלווה את דברי מאיר, "גם אני לא למדתי".
-מאיר התיק עיניו אל בן שיחו וזיק התעורר בהם, 'הנה איש שחווה את מה שאני עובר' וכמעט שפתח את כל נבכי לבו העמוסים וגואשים.
-טררררר טררררר, טררררר טררררר... מאיר אינסטינקטיבית הוציא את מכשירו מכיסו..
-חלי מחייג אליך-
-הוא בקש את סליחת העומד מלפניו ודיבר במתינות עם חלי...
-אהלן מיסס חלי!! כבר המון זמן שלא שומעים ממך, אמר בהלצה...
-מאיר, מספיק לחמוד לצון! אבא שלי בדרך אליך.. תתכונן כיאות.. אני לא יגיע הערב.. בכל אופן מקווה שתרשים אותו לטובה ולא תגרום לי לאי נעימות.
-בוודאי חלי.. אני יספר לו את כל מה שעבר עליי מסילוקי מהישיבה.. אני מקווה שהוא יותר יבין אותי מאשר יגן על טענותיו שסילק אותי מהישיבה.
-בסדר מאירושלי, אני מנתקת כי הוא מגיע הנה, להתראות מותק..
-צ'או רחל... וניתק את השיחה וניגש לבן שיחו האברך הצעיר שחבק תינוק זעיר בזרועותיו, מאיר שראה את התינוק ליטף אותו בחמלה וקינא בשלווה הטוטאלית של התינוק... 'איזה כיף לו, אין לי טרדות של לימודים, ישיבות, וכל זה' ופרש חיוך לתינוק שהתכרבל בתוך השמיכה ושכח מכל הסובב אותו.
@
-הרב יונה טיפס את מדרגות בית החולים וצפה בנוף המשקיף מהחלונות המקומרים יעדו היה חדר מספר 147 קומה ג' מחלקה אורטופדית.
-הוא הגיע לקומה שכולו מיוזע, בכל אופן הגיל נתן בו אותותיו.
-הוא נקש קלות על דלת החדר משהתשובה בוששה לבוא פתח את דלת החדר, איש לא נמצא בחדר ויצא... הוא חייג לחלי ושאל אותה..
-היכן מאיר?? הוא לא בחדרו... אין לי זמן להתרוצצויות מיותרות.
-אבא, רק רגע אחד... עוד דקה אני חוזרת אליך... תישאר בחדרו בינתיים.
-חלי חייגה למאיר, מאיר לחץ על ה 'סנד' ודיבר עם חלי שהיא על רמקול..
-לאחר דקה נכנסו בדממה מאיר והאברך לתוך חדרו של מאיר וסגרו בדומיה את הדלת.
-הררררבב יוויינהה?? האברך הסתכל שתדהמה אחזה בו ברב יונה.. בתחילה הרב יונה לא זיהה אותו, הוא שאל.. "מי אתה"??
-זוכר את "צביקהל'ה השובב"?? שאל שארשת פניו עדיין הייתה בהלם מוחלט. זוכר איך שהורית לי להסתלק מהישיבה??
-מחשבותיו של צבי נדדו לאותו ערב קריר שלתומו הלך בי-ם ברקים האירו את החשיכה העבותה ורעש רעמים הפר את השקט וצעד חרישית לכיוון התחנה ששם עובר האוטובוס לעבר ישיבתו שהגיע לתחנה הבחין בבחורה שעמדה לצידו ומצאה חן בעיניו ובהחלטה של רגע התחיל לדבר איתה,
-שלום, את יודעת לאן האוטובוסים מגיעים? שאל בהיסוס אך בביטחון מדומה.
-השעה הייתה 1:43 אחר חצות ותנועת האוטובוסים הייתה דלילה ביותר כך ששאלה זו לא נשמעה מגוחכת באוזניה של מיכל שעמדה רועדת בתחנה.
-אוטובוס הבא יגיע הנה עוד 10 דקות, ענתה לו בלחש צרוד..
-הרגש העז שאפף אותו בעת דיבורו לא היה ניתן לריסון ושליטה הוא הרגיש שמולו עומדת מישהי שאינו מכיר אך משהו בתוכו זועק אליו, 'אל תניח לה, הזדמנויות כאלה לא חדשים לבקרים' ומשום מה התפתיתי והוקסמתי באופייה והחלטתי שאני ממשיך את השיחה וגורר אותה למחוזות אחרים.
-את מחכה לבית וגן? שאל בניסיון לקבל חיוך או משהו, הרי מעולם לא נתקל בתחנה עם בחורה ורק שניהם נמצאים שם ולא דיבר עם בחורה.
-אממ.. אני מחכה לאוטובוס לבני ברק!! השיבה לו שזיק של חיוך עמד בקצה שפתיה, מילותיה היו מוכנות כמו על כן שיגור.. הבחור מצא חן בעיניה מהמבט הראשון.. וחפצה לומר לו כמה הוא נאה ונחמד, אך היא ידעה שזה לא מן הראוי ככה לדבר אל בן אדם שאינה מכירה, 'אולי הוא חושב שאת לא מתאימה לו' מחשבה אחת הפריכה את כל הבניין שכל כך רצתה שיקום.
-צבי המשיך את דבריו.. אני ברוב להיטותי אחריה שכחתי שאני מאחר לישיבה ואמרתי לה כדרך אגב שגם אני צריך להגיע לבני ברק,
-פניה אורו ששמעה את זה... האוטובוס הגיע ישבנו זה לצד זו.. ההלכה פרחה מזיכרוני ושוחחנו בסימפטיה גלויה אחד לשנייה.
-בתחנה לפני שהיא ירדה היא השאירה לי פתק קטן מקופל לארבע ובקשה ממני לפתוח את זה מתי שאני עומד לישון.. שמעתי בקולה
-חזרתי לי-ם הקפואה בשעה 4:00 לפנות בוקר הרחוב קיבל חיות הוותיקין כמעט והחלו בתפילתם ואני לא הספקתי לנוח על משכבי, השחר הפציע בטרם הגעתי לישיבה... הגעתי לחדרי בשעה 4:30 חברי חדרי לא הרגישו בבואי לפני שהנחתי ראשי על הכר פתחתי את המכתב ותוכנו חקוק בזיכרוני עד היום..
-"צבי היקר, אומנם רק היום הכרנו, אך ליבי מרגיש כאילו אנחנו מחוברים במין משהו מיוחד.. את הרגש שהרגשתי שהבטתי בפניך העדינות בפעם הראשונה לא אוכל לתאר לך.. קח לך את מספר הפלאפון שלי תשמור אותו גם במכשיר שלך אני מחכה לשיחה ממך, שלך תמיד..מיכל.
נ.ב. כנראה אתה בפיג'מה עכשיו אז אאחל לך לילה טוב וחלומות מתוקים.
-הנחתי את הדף הזה עמוק בכיסי ושמרתי אותו בליבי.
-למחרת בבוקר קמתי מאוחר מהרגיל, אני זוכר איך קראת לי והסתכל על המשגיח במבט צונן לחדרך, רגליי נקשו ורטטתי כולי, העובדה שלהיזרק מהישיבה ללא נודע לא קסמה לי, אך אתה הוא זה שמחליט, נכנסתי לחדרך ובחגיגיות הודעת לי שאני הולך מהישיבה משום שראו אותי משוטט ברחובות י-ם בליווייה של בחורה. –עוד באותו היום נמחק מהמחשב של הישיבה השם "צבי מרקוביץ'" לא ידעתי אנה אני בא והתהלכתי כאריה בסוגר בתוך חדרי, דמעות נשפכו מעיניי באותו יום לרוב, אך מה שהחזיק אותי היה מספר הטלפון שהונח בכיסי.
-חייגתי למיכלי היא מייד ענתה לי, סיפרתי לה שנזרקתי מהישיבה, הוי, כמה שהיא עודדה אותי בשעות שקשו עליי, כמה שהיא עזרה לי לצאת מהסבך הזה.
-אתה רואה את הדבר המתוק הזה?? ונשק את לחייו של בנו הקטן, זה מה שיצא בסוף..
-הרב יונה קפא על מקומו, בהשערות הכי רחוקות וזוועתיות שלו, לא חשב שבחור על כדי כך יצטער.. הוא חשב שאם עפים מוצאים מסגרת חדשה..
-מאיר עמד פעור פה ושאל "איזה ישיבה למדת?"..
-ישיבת "עמל-התורה"... אמר בצער..
-גם אני למדתי בישיבה הזו צעק מאיר...
-צבי שהבין מה עובר על מאיר ביקש מהרב שיקבל את מאיר..
-הרב יונה עדיין היה שקוע בתוך הסיפור והנהן בראשו להסכמה ואמר למאיר "מחר אתה מגיע לישיבה"..
-אהה.. כבוד הרב, אני מבקש שחבר שלי שזנח את הדת שיצטרף עימי ויבוא אל הישיבה, הוא מאוד רוצה..
-הרב יונה כמעט ואמר בהחלטיות.. "לא" מבטו של צבי נפגש בעיניו ובשביל תשובת המשקל שינה את דעתו ואמר, ניתן לבחור ניסיון של חודש..
-קול התייפחות חרישית נשמעה מכניסת החדר, מיכל עמדה שם ללא נוע שממחטות מנגבות את עיניה..
-צבי רכן אליה ונשק לה על מצחה ואמר "זאת היא מיכל שלי"..
-התינוק החל לייבב וקטע את המשך דבריו