סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק ט

השעה כבר מתקרבת, היא מביטה במראה.
מרוצה? אולי.
הבחור אמור להופיע כאן ב-7:30, כך סוכם אמש עם השדכנית. אמא הייתה מאושרת,
"המון זמן שאני לא רואה בעינייך את הברק הזה, של הפגישות וההתרגשות..., לא ברור מה פשר היובש הזה בהצעות, אבל ב"ה בררנו על הבחור, רק טוב שמענו עליו!"
יאלי חייכה, וכי יש לה ברירה?
אמא חייכה לעומתה,
-קדימה, שזה יהיה כבר זה...אני רוצה לראות אותך בלבן!
כעת, כעת היא מביטה בדמות שבמראה, אין שם הרבה לבן.
חליפה חומה, נעליים חומות, הצללית גם היא חומה. הפנים, בהירות; כמעט אשכנזיות. כמעט.
אז היא מוסיפה עוד קצת איפור, ומיטיבה את החליפה, אולי נעלי העקב השניות יותר מתאימות?
היא נוטשת את עמדת הרגשות, הזכרונות והגעגועים. ניצבת על עקביה, שבע סנטימטר הגובה; מישירה מבט אל המראה. החיים נמשכים, האשליה החולפת הזו, לא תתעתע בה לנצח. היא תצא אל הבחור שבניגוד ליאיר, אולי כן רוצה אותה. היא תשכח, היא תכיר מחדש. היא, היא, היא.
יוצאת מהחדר. קול מקצב עקביה, מטשטש ביסודיות את האמת שנותרה שם מאחור, חרוטה על מראה מסנוורת.

@

הוא היה גבוה, נאה במיוחד. קשה היה שלא להתרשם ממנו, ממנחם.
כה רשמי ובטוח בעצמו היה, עד כי חששה כי ברגע הבא יתקרב ללחוץ את ידה.
אבל לא, מנחם הפגין טאקט בסיסי והתיישב, בדיוק בספת היחיד שמולה. בזווית עינה הבחינה יאלי כי ממש על הכורסא עליה התיישב, נח לו בשלווה זוג גרביים אותו שכחה לקפל אחר הצהרים.
היא הבליעה חיוך קטן, כמה פעמים הזהירה אותה אמא שלא קוראים עיתון יחד עם קיפול כביסה...
מנחם הביט בתמונה שמעליה, ואחר כך בה; בעודה מחייכת.
-זה...בריא לחייך, את יודעת.
יאלי צחקה.
-או, אולי יש בי משהו מצחיק...?
כעת, היא באמת צחקה, צחוק מתגלגל ובריא.
-מה?, אני ממש מתחיל להרגיש לא נעים...
-לא, זה, אני מצטערת, כלום...וודאי שזה לא קשור אליך, חס ושלום.
-טוב, אני לא אשאל אותך..., תמיד שנאתי כשהמלמדים בחיידר היו אומרים לנו "מה כ"כ מצחיק?, גם אני רוצה לצחוק..."
-זה, סתם, טוב....אני סתם רחפנית.
-מה זה קשור?
-זה קשור לזוג הגרביים של אחי שנחות ממש לידך, על המשענת.
הוא הביט בהן, מחייך.
-על זה צחקת כל הזמן? אני אפילו לא שמתי לב לזה, באמת!
-לא ידעתי אם שמת לב או לא, אבל זה די הביך אותי...
-טוב נו, טבעי לצחוק בקטעים כאלה. מי צייר את התמונה הזו? או שמא זה קנוי?
-זו? אני ציירתי, בין לבין בתקופה האחרונה...
-באמת? יפה מאד! מה, מה מביעה התמונה...?
-האמת, שכל אחד רואה אותה מהצד שלו..., כל אחד מתרגם אותה לעצמו.
-בעיני זה נראה משהו קצת קוסמי, נעלם.
-אולי...
-תמונה לא אמורה להביע סיפור שלם...אבל משום מה, בעיני זה נראה כמו מן פאזל חסר תקנה, כמו סיפור שלם אבל..., בלי סוף הגיוני.
-מענין. אף פעם לא חשבתי עליה מהפן הזה...
-אז מה כן חשבת?
-לא יודעת, ציירתי סתם כך, מבלי להתעמק במשמעות התמונה...
-לא יתכן שסתם ציירת דברים, זה לפחות היה אצלך איפשהוא, בתת מודע. לא?
-אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש לפחות פאזל, שניים כאלה, ללא סוף אפשרי. נכון?
-כנראה.
-אז כנראה שגם התמונה שלי, היא אחת מני אלו.
מנחם נסוג לאחור. יאלי אמנם חייכה, אך בין השיטין יכל להבחין בשלט האדום שאחזה בידה, מבהירה לו בפשטות כי הוא אורח בלתי רצוי בטריטוריה הרגשית הזו...

@

10:00 בבוקר, דפיקות קלילות על הדלת. יאיר נכנס בדילוגים לביתו. הוריו, כך הוא יודע; נמצאים כרגע בבית וזו אולי שעת הכושר המתאימה לדבר עימם סופסוף את אשר על ליבו.
אביו תולה בו מבט שואל, טופח על כתפו,
-אני רואה שאתה מנצל במאת האחוזים את הפריבלגיה של ישיבה גדולה...אה?
-שו פריבלגיה?
-פריבלגיה, לצאת מתי שבא לך, לחגוג על הסדרים, להסתובב מתי שרוצים בחוץ.
-אבא?
-כן?
-קפצתי לשעה שעתיים הביתה לדבר איתכם ולקחת כמה דברים לישיבה, וזה מה שהופך אותי לפרפר נחמד?
-לא.
-אז?
-שב, בוא נדבר.
אמא כבר ישבה שם, נדמה כי כל ההכנות שהכין שוב ושוב, כשמצפונית מגלמת פעם את אמו ופעם את אביו; שוב יכנסו אל הארכיון וימתינו להזדמנות אחרת. הם יושבים שם, אבא ואמא, בעמדת התקפה.
-מה עשיתי?
-לא עשית כלום, נו...
-אז...?
-נחמד שבאת הביתה באמצע השבוע. קיבלתי קצת דשי"ם ממך..., לאחרונה פעילויות החסד שלך בביה"ח עולות ופורחות, אה?
יאיר הסמיק, מה הם כבר שמעו?!
-מה...מה, למה אתם מתכוונים?...
הפעם הייתה זו אמא, מצחה חרוש קמטים. מוזר לשמוע אותה מדברת בעצב, ולא על אהובי.
-חבל ללכת סחור סחור, השבוע התקשרה אלי רבינוביץ', זו שהייתה איתי בזמנו בהשתלמויות. היא ראתה לנכון להתקשר לשאול אותי מדוע הבן שלי נמצא כל כך הרבה באונקולוגית בביה"ח, האם חלילה יש לנו קרוב משפחה חולה ואולי אנחנו צריכים עזרה...וחבל, כי היא רצתה להציע לך כלה.
יאיר מצמץ בעיניו במהירות מטורפת, מכריח את עצמו להשאר רגוע.
-נו, ולא מתאים לה בחור שמתנדב על בסיס קבוע בבית החולים?
-חס ושלום, היא פשוט טענה שבוודאי יש לך אחת כזו, כי ישבת איתה במחלקה והייתם נראים נורא מרוגשים, פשוט שתקתם.
יאיר החליף צבעים, מתקשה להגיב. אביו שתק, אמו המשיכה לירות את מילותיה בשקט.
-אתה יודע מה..., לא ידעתי מה להגיב, אולי זו הייתה אהובי בכלל, אולי סתם אחות בבית החולים. אולי, אני יודעת..., היא אמרה לי מזל טוב בלבביות ולי לא היה כח להגיב אפילו...
יאיר חייך פתאום, מהיכן מגיע החיוך הזה פתאום?
חיוך של הלם, של חוסר יכולת להגיב, להתמודד עם דבריה של אמו. הוא לא חשב שכך יהיה, בצורה כזו. כעת וודאי הם לא יסכימו לשמוע...
אביו נתן בו מבט חודר, מדליק לעצמו סיגריה. אמו אספה את הפירורים שעל השולחן, ממתינה גם היא.
הוא פתח את פיו וסגר אותו חליפות, במשך מספר דקות.
שני זבובים נכנסו במהירות עזה אל המטבח, סובבים את השלושה בתנועות מעגליות. ענני העשן שהיתמרו מעל ראשו של אביו הבריחו את האחד. השני שרד עדין; שובר את השתיקה המביכה.
הוא נשם עמוק. זהו, הוא חייב לספר.
-היא באמת אחות.

@

ניחוח אורנים פשט ברחבי הבית. גברת מקלר פסעה רגועה בין החדרים,
-נו, אני אמרתי לך שרי, יוליה הרבה יותר טובה!, תראי איך היא הבריקה לי את הפאנלים. אני אומרת לך, עוד לא הייתה לי עוזרת אחת שככה טיפחה את כל האגרטלים בסלון ובמסדרונות!
שרי לא ענתה.
-שרי? את בחדר?
שתיקה מוזרה.
היא דפקה קלות על דלת חדרה של שרי, נכנסת בשקט.
שרי ישובה הייתה מול המחשב, כשעל המסך מרצדים עשרות נתונים ומסביבה דפים בלי סוף. ראשה של שרי היה שעון על המכתביה, וכתפיה רטטו.
-שרי! אוי, שריל'ה, את בוכה מיידלע?
-שרי? שרי?....תשתי קצת חמודה'לה, מה קרה?...
לאחר מספר דקות של דיבוב, הרימה שרי את ראשה. עיניה היו אדומות, פניה רטובות, שפתיה רטטו והיא השתנקה, שוב ושוב.
-שרי..., מה יש, לא הולך לך עם הפרוייקט?...
שרי גיחכה.
-פרוייקט, עוד פרוייקט...מה שווים כל הציונים שלי, מה שוות כל התעודות הללו, מה שווה, כלום לא שווה!
גברת מקלר הבליעה את הרצאת ה-'איך את מדברת!? אבא עובד ימים כלילות כדי שתוציאי תואר ותהיי בחורה משכילה, תביאי כבוד למשפחתנו המעטירה...'
כעת, הבינה, זהו לא הזמן.
שרי המשיכה,
-מה הכל שווה לי אמא? אם אני יושבת פה בבית לבד...וחברות שלי מתארסות בזו אחר זו...ואני סתם, סתם מזדקנת לי בכלוב הזהב שלי...
-שרי, את עדין צעירה, מדוע את בוכה...?
-כי, שום בחור בעולם לא יהיה תחליף ליאיר!
-יאיר?!
-כן.
-אני...אני הייתי בטוחה ששכחת ממנו...
-שכחתי?, כל בחור אחר שאני נפגשת איתו, אני מתחילה להשוות, לא משנה כמה מוכשר ומוצלח הוא יהיה...זה לא יעזור...אני נעולה כמו אדיוטית על בחור אחד...
-נו באמת, בסך הכל עוד בחור..., הם סתם משפחה פשוטה, מה מצאת בו?
-מה אכפת לי מהמשפחה? חוץ מזה, אבא שלו ראש ישיבה...
-כן אבל, הוא היה בחור סטנדרטי, אבא התלהב ממנו כי הוא מתנדב בארגון. לא מדובר באיזה שפיץ בישיבה, בחור ממשפחה חשובה, מוכרת, את יודעת...אפילו השכלה תיכונית אין לו!
-אפילו אבק כוכבים אין לו, אה?
-הנה, את מסכימה איתי...!
שרי גלגלה את עיניה. אמא יכולה להיות כל כך מסונוורת לפעמים...
-טוב אמא, בכל זאת, תבקשי מאבא, תעשו משהו...אולי הוא בכל זאת ירצה. טוב?
אמה נאנחה, יצאה מהחדר,
"אוח, יוליה לא ייבשה כאן מספיק את הרצפה...!"

@

אהובי הביטה בחוסר אונים במכשיר הסלולרי שלה, איש לא ענה לה. אפילו לא יאקי. תיק הצד היה על גבה, עמדה לה כך; ברחובה של עיר.
נגן ה-mp3 היה בידה, המוזיקה שהתנגנה באוזניה הרימה את מצב רוחה. לא, היא לא תאמר נואש לכל החברות שהחליטו דווקא עכשיו, לא לענות. אפילו לא ליאקי.
התקדמה לכיוון התחנה המרכזית, תמיד חלמה להיות ספונטנית. פשוט לקחת אוטובוס ולהגיע, בלי לחץ של זמן, בלי לחץ של הורים, להגיע לשומקום.
היא תקח את האוטובוס הראשון שיצא, שיחפשו אותה בירידות.

@

-אחות? אחות בבית החולים? מה יש לך לשבת ולדבר כל כך הרבה עם אחות? שלא לומר, לשתוק מהתרגשות...?
אביו דחף במרפק אימו. ככה זה, כשהיא אינה שולטת בעצמה.
-לא, אחות של דני. הילד עליו אני שומר.
-מה לך ולה?
-זה...זה סיפור קצת ארוך. האמת, האמת היא שבגלל זה אני כאן...
בתזמון מושלם, נשענו הוריו לאחור, משלבים את ידיהם לאות הקשבה מוחלטת. אמא אפילו הייתה נראית נינוחה יותר.
-אני, אני לא יודע מאיפה להתחיל.
-אז תתחיל משם.
-מאיפה?
-מאיפה שאתה רואה לנכון לשתף אותנו.
יאיר גירד את לחיו, עוצם את עיניו. היא נעמדה למולו, במלוא עוזה.
-אתה בטוח שאתה עושה את הדבר הנכון יאיר, כן?
אני לא יודעת עד כמה הם בכלל יקשיבו לך, אני רק שמחה שאתה מספר סוף סוף. לא בריא ככה להסתיר, ממש לא בריא לשקר. תהיה חזק יאיר, אני פה מאחורה אם רק צריך משהו. אני אשב בצד ואשתוק הפעם, אוקיי?
הוא הנהן, בטוח פתאום. לא תמיד היא לצידו, המצפונית. די מרגש לעמוד איתה בצידו האחד של המתרס...
"אוקיי. מאיפה זה התחיל?...
לא יודע, אני רק יודע שכשזה התחיל, אף אחד לא קרא לזה התחלה. אף אחד לא חלם ולא חשב שזה יגרר לאנשהוא, זה פשוט הגיע לאן שזה הגיע, ללא שליטה. וכשאתה קולט שאתה בתוך זה ויש לחוש ולעשות חושבים; אולי קצת מאוחר, אולי אתה..., פספסת סימן דרך חשוב, באופייך הריאלי.
תראו, אני, אני חס ושלום לא בא לבקש או להצהיר משהו, אני רק מספר לכם סיפור כללי...אתם כמובן הורי היקרים ואני בנכם הבכור, אני מוקיר אתכם ואת דרככם ו...אני חלילה לא אעשה לעולם דבר שהוא נגד הבית או משהו."
אמו פערה את פיה,
-מה קרה?!
"שניה, אמא. עוד לא התחלתי.
הילד עליו אני אחראי, נקרא דני מאור, הוא ילד מתוק ומקסים. שמרתי עליו המון ואני עדין שומר. לפני תקופה; אני אפילו לא יכול לאמוד אותה בזמן...הכל נראה כל כך מזמן. לפני תקופה
יצא לי לדבר פה ושם עם אחותו, יאלי שמה."
-יאלי?
-כן, זה עיוות של יעלי...או אולי עיוות של יאללה. אין לי מושג.
-נשמע מוזר.
"השיחות הללו, של פה ושם; נמשכו פתאום לזמן ארוך. לילות שהייתי בא לשמור על הילד והיא עדין, הייתה שם מאחר הצהרים, וישבנו לדבר. אני לא יודע מה אחז בי אז, איך לא...איך לא הייתי אחראי מספיק על עצמי להשמר מכל זה, היא הרי בחורה זרה; לא שידוך או משהו...
היא בחורה פשוטה ועדינה, לא חשתי שאני נכשל או משהו, היה לי פשוט לדבר איתה, כמעט כמו חבר טוב. כמעט. לחבר טוב, אי אפשר אולי להקשר בצורה כזו..."
אמו פערה את פיה, מחכה לגרוע מכל.
"באותה תקופה, סיימתי להפגש עם שרי מקלר, הבחורה איתה כמעט סגרתי וורט, כמעט. לאורך כל הפגישות שלי עם שרי, הרגשתי שמשהו היה חסר. כנראה שכל הניצוצות שמסביב עיוורו אותי וגרמו לי כמעט להנשא לה. יאלי הגיעה ברגע האחרון ופיזרה את מסך הערפל הזה, פתאום כשהייתה משהי אחרת ברקע; ידעתי היכן להניח את האצבע. הרגשתי בטחון להגיד לא..."
"בלי לרצות מצאתי את עצמי נסחף למערבולת הזו. כן אבא, צדקת..., הצד הוולנטרי שבי, רק הלך ותפס תאוצה בתקופה האחרונה. הייתי ניצב שם, בשערי ביה"ח כמעט מדי יום ביומו, מחפש אותה, את יאלי. חיפשתי תירוצים וסיבות לדבר איתה, לראות אותה. אפילו מרחוק."
"יום אחד, החלטתי שזהו זה, אני חייב להפגש איתה באופן רשמי כדי להבריר מה קורה ביננו, לאן זה יגיע ו...מה אנחנו בכלל רוצים אחד מהשני. היא הופתעה קצת מההצעה אבל נענתה לי. נפגשנו במקום נייטרלי כלשהוא..., יאלי הייתה נראית שונה לחלוטין פתאום, כשהיא לא בבגדי חול. רק אז הבנתי בתוך תוכי..., אני לא נפגש עם סתם חבר טוב, אני נפגש עם בחורה. לא סתם בחורה, נפגשתי עם יאלי. התרגשתי כמו ילדון.
דיברנו, כמעט כמו כל שידוך רגיל, שידוך שבחיים הנורמליים בחיים בחיים לא היה יוצא לפועל דרך המשפחה שלנו...."
-אוי, יאיר, היא חילוניה?!
יאיר הביט באמו, שוקל את מילותיו.
-לא, היא ספרדיה.

----------------------

-מה, מה...?
-מה?!
כך, הוריו.
"לא ידעתי זאת מהתחלה. היא נראית בהירה, אשכנזיה. לא שהעמקתי מחשבה בכך. אמרתי כבר בהתחלה שהשיחות שלי איתה לא היו לשום מטרת שידוכין ובטח לא נישואין. לא חשבתי כלום בהתחלה, לא הזיז לי המוצא שלה או משהו. תראו, אני, אני יודע שאתם מופתעים..., שאתם בהלם."
-לא, לא יאיר אתה מבין שזה לא, זה לא...
אמו הייתה מאופקת, יאיר יכל לראות באישוניה משהו מתפרץ, נחסם על ידי מבטיו של אבא.
"כשיאלי אמרה לי זה בסתמיות, שתקתי, לא יכולתי להגיב. איפשהוא בתוך תוכי קיוויתי לסיים את כל הסיפור המוזר הזה בשידוך סטנדרטי...באמת!
פתאום, פתאום אני מוצא את עצמי מול יאלי מאור, יאלי שהיא בעצם...מרוקאית."
יאיר נשך את שפתיו, ממתין להתקפה.
אמו נעמדה על רגליה, בוהה בו.
"תראה איך הבית שלי מתמוטט....מקודם אהובי ועכשיו אתה, מביא לי בחורה ספרדיה. כאילו שזה מתאים לנו, כאילו שזה מתאים למשפחה, לאווירה, למנטליות. חשבתי שלפחות אתה, הבכור שלי, תביא לי קצת נחת...טעיתי..., תגיד לי, היכן אני טעיתי? במה חטאתי שאני צריכה לקבל כל כך הרבה עונשים ממכם? למה אתה לא יכול להתארס עם בחורה סטנדרטית? למה אתה חייב לעשות בעיות? למה? כי אתה לווין? תענה לי!"
-אני לא מבין אמא, בחורה ספרדיה היא בגדר אסון?...לא אמרתי שאני הולך להנשא לה, בסך הכל סיפרתי לכם...רציתם לדעת עם מי ישבתי? אז הנה אני מספר לכם! יכולתי גם לשקר שמדובר היה באחות בית החולים, הן כולן אשכנזיות, הרוסיות.
אביו הביט בו במבט חמור,
-אל תתחצף לאמך.
אמו רעדה מבכי, התיישבה בחזרה.
יאיר חש נבוך, לזאת לא קיווה.
"תראו, אני בחיים! לא אעשה דבר נגד רצונכם, לא באתי לבקש ממכם להנשא לה. טוב?"
אמו הרימה אליו את מבטה,
-אז?
"כלום. רק סיפרתי לכם. אתם ההורים שלי ואני אוהב אתכם, אני בחיים לא אפגע בכם ואכאיב לכם, אני לא ידעתי שכך זה יתפרש..., אבל שוב, סיפרתי כי חשתי צורך לספר לכם. אני לא אכחיש את העובדה כי גם לי היה קשה לקבל את עצם היותה ספרדיה, כן, היה קשה לי. גדלתי כמו כולכם, כמו כולנו, עם אלף ואחת סטיגמות. אחת מהן, אחת הבולטות, הייתה בדבר ספרדים. כשיאלי, עברה על דברי מרדכי וגילתה לי את דבר מוצאה, רוחי סערה בקרבי בפרץ רגשות אמביוולנטי.
מצד אחד, הסטיגמות הדביליות הללו עלו לנגד עיני. ומאידך, היא עדין הייתה שם, יאלי..., יאלי שכל כך נקשרתי אליה. הרי, היא הייתה ותהיה יאלי. אולי זכיתי באמת להכיר אותה, ללא מסך הסטיגמות הזה..., אינכם מכירים אותה."
מבטו של יאיר הפך חולמני, מבלי לרצות. מצא עצמו משכנע אותם לטובתה של יאלי.
"היא חכמה ומענינת, היא כל כך שונה מהבחורות איתן יצאתי! אני באמת לא יכול להסביר את זה..., אינני יודע מיהו אביה ובמה הוא עוסק, מעולם לא שאלתי אותה היכן אחיותיה לומדות, ובאיזה כולל גיסה נמצא. ולמרות כל זאת, היא הייתה היא, ללא שום סטיגמה חיצונית. כך נקשרתי אליה. אולי בעצם, אולי בעצם הרשתי לעצמי להקשר אליה רק כי הייתי בטוח שהיא אשכנזיה..."
אביו פתח את פיו, לראשונה מתחילת השיחה.
-נו, ומה כעת?
-מה זאת אומרת?
-מה קורה איתכם כעת?, יש לכם כבר אולם? תזמורת?...
-הסברתי לכם כבר שכלום לא יצא מזה!
נפרדנו.
-אתה עדין נתון בסערת רגשות לגביה.
-אלא מאי...?
-יאיר, אני בטוח שאינני צריך להסביר לך מדוע ולמה, כל הענין הזה לא מתאים לנו. כן?
-אבא,
-יאיר.
-אני רק--
-אין על מה לדבר בכלל. קשה לי לשמוע שכך נכשלת, להפגש עם בחורה ללא שידוך וללא ידיעתנו, מילא זה היה רלוונטי...אבל סתם כך, ללא מטרה. ממש חבל. אני שמח שזה מאחוריך.
אמו הנהנה בשקט,
-במיוחד לאור העובדה ששידוכים הרבה הרבה הרבה יותר מתאימים לך, מתדפקים על הדלת. רק היום דיברה איתי שוב השדכנית על מקלר, הם מתחננים לחדש את הקשר.
יאיר הביט בהם בתסכול, קם ממקומו.
אמו המשיכה,
-יאירו'ש, אתה תראה שבסוף עוד תודה לנו שהרחקנו אותך מהכלומניקית הזו, אתה פשוט עיוור מאהבה, זה קורה להרבה..., אנחנו אוהבים אותך וחפצים רק בטובתך!...
דלת הבית נטרקה בחוזקה. כעת איש לא יראה אותו בוכה, אפילו לא מצפונית.

לפרק י
לגן נעול
=====
לסיפורים
לדף הבית

xhtml | wml | html