1800550 obox
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק ד
קרני השמש החזקות חדרו מבעד לתריסים, מתגנבות אל החדר החשוך. יאלי התהפכה שוב במיטתה. ממצמצת עיניים בקושי. המכשיר הסלולרי היה עדיין בידה...
משהו מוזר קרה פתאום, העולם כמו רעד לרגע; תזזית עברה בה. עיניה מצמצו שוב ושוב והיא בהתה במכשיר הסלולרי בתמהון. רק לאחר מספר שניות טלטלה את ראשה והבינה, הטלפון הוא זה שרועד. 'אמא', נכתב על המסך הבהיר.
-אה...הלו?
-אל תגידי לי שאת עדין ישנה...
-אמא, עדין לילה!
-יאלי, 11:30.
-לא...
-כן...
-איך זה יכול להיות?
-עולם כמנהגו נוהג ילדה. דני נשאר לבד הבוקר במחלקה, תקומי לפחות עכשיו להיות איתו קצת?
-אוי וואי...אני רק עכשיו קולטת מה קרה איתי...
-מה?
-הראש שלי כואב נורא. אתמול חזרתי מאד מאוחר מהחתונה של לאהל'ה. דיברתי אח"כ עם אורית עד שככל הנראה נרדמתי לה בטלפון...
-מסכנה אורית, את כל פעם נרדמת לה ככה.
-כן...,רגע, את אומרת ש-11:30 כבר?, כבר היה חצות...חבל שלא הערת אותי מוקדם יותר.
-לא נורא, חבל על הזמן. תעשי לפחות ברכות השחר ותסעי לבית החולים. את לא עובדת היום, נכון?
-לא. אני באמת אמהר עכשיו, תודה שהערת אותי...
-יום טוב מותק, להת'!
@
כל כך הרבה מכשירים. כל כך הרבה כאב. אתה כמעט ובלתי נראה, דני.
אני מביטה לפעמים בחבריך; אבי, חיים צבי, אבייתר. הם באים לפה, מתקשים לדבר, מחייכים במבוכה. אחר כך הם מניחים מתנה מתוקה וסמלית ונמלטים. העומס הנפשי הזה לא ממוקם היטב בסדר היום הפשטני שלהם, כל כך פשטני.
אני מביטה בהם כל פעם. הם גדלים, הילדים. חיים צבי גבה, אבייתר התבגר פלאות.
דני, נדמה לי לפעמים שככל שחבריך גדלים, כך אתה הולך ונעשה קטן בין ים המכשירים הללו. נדמה לי לפעמים, שכל מכשירי העזר והבריאות הללו רק גורמים לך להיות חולה יותר. אני יודעת עד כמה חיוניים הם עבור חייך, אבל אני כל כך רוצה לנתק אותך מהכל, לתת לך כדור ביד, לרוץ איתך אל המגרש השכונתי.
לא, לא אכפת לי שכל השכונה תדבר על יאלי שחטפה שגעון ילדות. ממש לא אכפת לי.
אני רק רוצה לראות אותך שוב רץ ומאושר, אני רוצה לראות אותך מחייך אלי, מתחנן שאקנה לך ארטיק. נכון שאתה אוהב תותי פרוטי?
דני, אני רוצה לקנות לך כיפת קטיפה ולתקוע אותה בסיכה על השיער השחור שנשר לך...
אותו הערב, בו יאיר ניגן לך. הבטתי בכם מוקסמת, חייכת אליו סוף סוף. אני יודעת שאתה מחייך לכולנו כל הזמן, אבל היה לך את הניצוץ הנדיר הזה בעיניים. ניצוץ ששמור רק לעיני השקד הגדולות שלך, עיניים חכמות ומבינות.
לפעמים, אתה יודע, הייתי רוצה להתחלף איתך. הייתי רוצה שתצא מפה לצמיתות, שתפסיק להרגיש את הכאב זורם בעורקיך, מכלה את וורידיך. לא היה אכפת לי לשכב פה במקומך, העיקר שתצא להשתובב עם חבריך, תתפרק. שלא תפספס את הילדות המתוקה הזו...
עמדה שם, מחזיקה את ידו בחוזקה, מלטפת את ראשו. מחייכת לאחות שעברה.
"העולם נמשך, ילדה. את לא יכולה לעצור את הגלגל רק בגלל דנדוש...", אומרת לה כל הזמן אמא. היא בולעת ומחייכת. מחייכת, כמו בלעה סוכריה.
@
אהובי הישירה את עיניה אל המחנכת.
"כן, זה פלאפון."
גברת שוגול הביטה במורת רוח באהובי. משלבת את ידיה בכח. כל שאר הבנות גם כן בהו בה, המומות. אמנם, חלק נכבד מהן החזיק מכשיר סלולרי אך בודדות ההינו להביאו לסמינר. וככל הנראה רק אחת ויחידה העזה להוציאו ולהתעסק בו במהלך השיעור.
"רדי למנהלת. היא וודאי תמצא לנכון מה לעשות בך...אה, קחי עמך את המכשיר הסלולרי הזה."
"רדי למנהלת" היה צעד טבעי ומתבקש, כמעט מכל מחנכת. בסמינר 'דרכי שרה', הוא ככל הנראה קיבל משמעות מיוחדת. מרתיעה במיוחד. גברת כהנוביץ', מנהלת הסמינר, הייתה אשה חמורת סבר. נדמה היה כי רק ההליכה לחדרה היוותה חמישים אחוז מעצם העונש. התלמידות שנשלחו אליה עמדו לצד הדלת, וציפו לקריאה. ואז היא הגיעה, השאגה.
-אהובה!
מחשבה זריזה הספיקה לחלוף במוחה כי אולי, בזמן בו פסעה מחדר הכיתה לכיוון חדר המנהלת, הספיקה המורה שוגול לדווח למנהלת על מעלליה, ה"אהובה!" שלה מעולם לא היה נשמע כל כך נורא.
רצף מחשבותיה נקטע,
-שבי!
היא השפילה את ראשה, מביטה לצדדיה.
-אז מה יש לך לספר לנו על זה...גברת לווין?
-על...על מה?
-על מזג האוויר. נפלא, נכון?
אהובי הביטה אינסטנטקטיבית אל החלון, מזג האוויר בחוץ היה אפרורי. החורף כמעט כבר פה. נפלא? וודאי, היא אוהבת חורף. אפשר להשאר בבית מכל מיני סיבות ותואנות, אין צורך להתגושש בחברות המעצבנות הללו. אפשר להתחבא מתחת לפוך. רק היא והפלאפון. רק היא והצ'טים, והמסרים. -אהובה!
הפעם, היא צעקה יותר חזק. אהובי יכלה להרגיש את הזרם בכיסא העץ עליו ישבה.
-ככ..כן המנהלת.
-את רוצה לספר לי מה זה אמור להביע?!
-מה?
-החוצפה שלך עברה כל גבול...את מתעסקת בלכלוך הכי נוראי שקיים בשיעור, ומצפה עוד שאאמין לך. טטריס, גיימבוי, איך שאתן לא קוראות לזה...כן?
-אני...אה...
-אה אה אה. את מושעית עד ליום רביעי בעוד שבועיים. אז אני רוצה לראותך עם ההורים כאן, במשרד שלי, ב-8:30 בבוקר. מובן?
יצאה את שערי הסמינר. ידה האחת אוחזת את תיק הסמינר וידה השניה, את המכשיר הסלולרי הכמעט זעיר. העיניים אדומות, את הלילה הקודמת היא בלתה שם, מתחת לשמיכה. מרפרשת עמודי gprs, מגיבה בהתלהבות לכל ניק מזדמן. שם עדין, מעריכים אותה.
מרפרשת. לא, אין מסרים חדשים. אולי בכל זאת?
הנה, 'מידות טובעות' השיב לה סופסוף תשובה.
@
הלחץ במשרד היה מעל ומעבר לנורמה הרגילה. היה זה יום לפני יציאת הארגון למחנה החורף השנתי. הטלפונים לא פסקו מלצלצל, אנשים נכנסו ויצאו. הכאוס שלט בכל פינה. הטלפון האישי של מר מקלר צלצל ללא הפסקה. האיש שמעבר לקו מסתבר, היה עקשן לחלוטין.
לבסוף התייאש מקלר, לחץ בחוסר ברירה על כפתור ה-'send'.
-ה..הלו?
-כן?
-שלום, אני מדברת עם אדון מקלר. נכון?
-נכון מאד. עם מי אני מדבר בבקשה?
-שלום לך. מדברת יעלי...אממ, אני אחות של דני.
-דני? איזה דני?
-דני, חולה לוקמיה, דני מ--
-דנד'וש!
-כן...
-כן... אנחנו בחיפושים נרחבים אחר מדריכים לשעת חירום, לא מצאנו לו עדין סידור למחנה!
-הנה, כעת מצאת.
-מי? את מכירה בחור שיסכים לעשות את זה?
-בחורה.
-תראי, יש בעיה, הוא מספיק גדו--
-בחורה, אחותו, אני.
-אה...באמת?
-כן. בעז"ה.
-בורוך השם...נפלא. ממש חסדי ה' שככה...,כמעט וחשבנו לא להוציא אותו, זה ממש..., פשוט, את יודעת, המדריך שלו מאד עסוק כרגע. זו הייתה בעיה רצינית.
-עסוק?
-כן, ענינים אישיים.
שתיקה נשמעה מעבר לקו, לבסוף זרק, 'אז אני מעביר אותך למזכירה, כן? יעלי?'...
-כן, וודאי.
@
נח שם-טוב, הרכז החברתי, עמד במרכז האוטובוס, שואג את ההמנון. לדני הותר באופן זמני לשבת באוטובוס יחד עם כל הילדים, בהשגחה רפואית.
חבריו למחלקה ולארגון, השתדלו לשיר בקול את האמנון, מעודדים איש איש על ידי מדריכו. יאלי תמכה בדני, מנסה לדרבנו לשיר גם. הוא חייך וצחק אך לחש לה,
"זה לא פייר, זה לא אותו דבר בלי יאיר...למה כולם יכלו ורק יאיר לא? הוא כועס עלי?"
-חס ושלום דנד'וש! יאיר בחור ישיבה חזק מאד. אסור לו לעזוב את הישיבה אם אין בין הזמנים, אתה מבין חמודי? הוא גם ככה נמצא איתך המון על חשבון הלימוד...
-אבל אני עצוב כשהוא לא פה!
-אני איתך...
-אבל את בת...את לא יכולה לשחק איתי כדורסל...
-אני אנסה?
-לא, זה לא אותו דבר. את גם לא מנגנת בגיטרה...כמו יאיר.
-אני מנגנת בפסנתר...
-אבל את לא יאיר!
-חמודי, יהיה טוב, יהיה לנו המון כייף. מבטיחה לך. רק תזכור שיאיר יושב ולומד, אם הוא רק יכל הוא היה רץ ברגל לפה בשבילך, אני מבטיחה לך.
-מה, באמת? ברגל?
-כן כן! הוא אמר לי שהוא מאד אוהב אותך...
-דיברתם?
-אה...קצת.
דני חייך פתאום חיוך קטן, מביט בשם טוב. ניסה לקלוט את ההמנון הזה. חבל שיאיר לא כאן ללמד אותו בשקט, לנגן לו. הלוואי ויעשה לו הפתעה...
@
לילה אחרון של מחנה. דני שוכב במיטתו, מותש. לפעמים נדמה לה כי השיעול שלו מכאיב לה יותר מלו. עיניו כמעט ונעצמות, אוחז בידה של יאלי.
'יאיר, הוא לא בא.'
שיעול.
'אני חושב שהוא כבר לא אוהב אותי. אולי הוא בשידוכים והוא שכח ממני, את חושבת יאלי?'
שיעול.
'דני, זה לא קשור!, יאיר אוהב אותך, כמה פעמים הסברתי לך...'
שיעול, חזק.
'דני, אולי נקרא לרופא?'...
דני לא עונה, הוא נרדם. והשיעולים פסקו.
דפיקות עדינות על הדלת, והוא עומד שם. אותו האחד עליו דיבר דני במשך כל המחנה, דיבר בכה והתגעגע. הוא עומד שם כשנרתיק הגיטרה בידו, נבוך משהו.
-פספסתי את הטיימינג?
-מסתבר. הוא נרדם. הוא בכה כל המחנה מגעגועים...
-אוי, למה לא הרמתם אלי טלפון?
-חשבנו ש...אתה תרים..., לשאול אותו מה שלומו, איך במחנה. אם לפחות לא השתתפת.
יאיר יצא את הביתן, הרגיש נבוך לעמוד ולדבר איתה בחדר הקטן. אולי זה לא מתאים. היא יצאה אחריו.
הוא נעמד ליד העץ, תולש במרץ עוד ועוד עלים.
-הוא כועס עלי, נכון?
-הוא שכח מה זה לכעוס, כנראה. מזל שהחבר'ה פה הרימו את המורל מספיק טוב כדי שהוא ישכח...
-אאוץ'. לא ידעתי ש...
-ניסיתי למלא את מקומך, אתה יודע. אבל זה לא ממש עזר לו...
-את מבינה, אני פשוט, אני פשוט למדתי מהבוקר ועד הערב וחוץ מזה שאני עסוק עכשיו ב--
את יודעת מה?, זה לא תירוץ. אתם ממש צודקים, זו אשמתי הבלעדית. לא הייתי בסדר. חשבתי לבוא לפחות בערב האחרון, לנגן איתו פה לבד..., לא ידעתי שבאת להיות איתו. כל הכבוד לכם.
-לא הייתי נותנת לו להשאר בבית החולים, כן?
-כן, אבל אני מניח שבכלליות לא היה לך פשוט עם זה. במיוחד שאין לך פה חברה..., מה עשית כל הזמן שהם היו שם בחדר אוכל, הבחורים וכו'?
-אני...נשארתי פה בחדר. אכלתי בחדר.
-שרדת את השיעמום?
-מה לא עושים בשבילו..., קראתי הארי פוטר בזמן הזה.
העלה האומלל האחרון בענף נתלש בחוזקה.
-את הכריכה? מה שכתוב מאחורה?
-את ארבעת הספרים הראשונים.
-זה ממעש..., זה, וואו, התקדמות. זה כ"כ נורא כמו שחשבת?
-זה נורא.
-ואת ממשיכה לקרוא.
-נורא, הבזבוז זמן הזה. וא"א לעזוב את זה.
יאיר צחק, מהנדס את העלה הקטן בידיו. הביט אל האופק המרוחק, מהורהר.
יאלי הבחינה בכך, תוהה לפשר מבטו החושב.
הוא הרים את מבטו אליה. גבותיו מכווצות, סנטרו שעון על ידו.
לאחר מספר דקות מביכות, הוא פתאום שאל,
-את בשידוכים, נכון?
-כן.
-ו...יצא לך פעם לעמוד לפני משהו רציני?
יאלי הרהרה גם היא, משחזרת. לאחר דקה קצרה, ענתה בשלילה.
'האמת, אני לא הרבה זמן בשוק הזה...'
-אני אמור לסגור וורט השבוע. את יודעת?
יאלי חייכה חיוך נבוך, וכי מה הוא מצפה ממנה להגיב?
-אתה לא נראה אחד כזה.
-איך אמורים להראות?
-מחוייכים? מרחפים? מאושרים? בוהים? חולמנים? משהו?
-ואני...לא.
-לא מה שנראה לי.
יאיר המשיך לפרק את העלה הקטן לפיסות פיסות, עיניו שקועות בו. הרצה בפאתוס אל האוויר הקר, אל יאלי שעמדה, שעונה על הדלת, רועדת.
'את מבינה? זה..., פתאום מן, משהו לא מובן, לא מוסבר. הכל היה לכאורה כל כך יפה ומקסים, זה היה כמעט ברור שזהו זה...ופתאום לקום בוקר בהיר ולחשוב רגע, אולי, אולי אני סתם עושה טעות..., זה מתסכל אותי!, אני מתחיל לבחון כל פיפס בהתנהגות שלה, מנסה להבין עם עצמי מה שם לא מספיק טוב בשבילי. הכל יותר מדי טוב שם, הכל פשוט תפור כמו כפפה ליד, כמו סיר למכסה. ואני דופק לעצמי על הראש ושואל את עצמי; אז מה אתה מחפש, צרות? מחפש אתגרים? מה?
יאלי נבוכה, יאיר היה נראה לה עד לאותו היום דמות בטוחה בעצמה, דמות סמכותית.
'אולי זו הבעיה...אולי היא באמת מדי אתה.'
-היא לא דומה לי.
-התכוונתי, שהיא בסדר מדי. היא מסכימה להכל, והכל מובן וברור אצלה. אולי?
-יכול להיות. אני מרגיש שאני אדיוט אם אני הולך לסגור וורט...
-אז תבטל.
-אני לא יכול לפגוע בה, במשפחה. זה לא נעשה.
-אז תתחתן.
יאיר הרים סוף סוף את ראשו אליה, מחייך.
'בוליאנית היא שפת האם שלך?'...
יאלי צחקה. היא מעולם לא התמחתה במחשבים, אך הפונקצייה הייתה מוכרה לה.
'כל אחד והשק שלו...', אמרה, נאנחת.
'שק?'
'אולי במקרה שלך, אפשר להסתפק בשקית.'
'ושלך?'
יאלי נאנחה שוב, מחייכת.
'שק. שקית. אשפתון, למי זה משנה באמת מה זה...'
הוא השיב את מבטו לעלה, או למה שנותר ממנו. עונה בשקט,
-לי?