סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק א

"יאלי, את חושבת שזה יגמר, מתישהו?..."
הוא שכב שם, מצונף במיטה. כה קטן היה בצל כל המכשירים המאיימים. כה קטן, כמעט בלתי נראה.
הבוקר שוב היו טיפולים כימותרפיים מכאיבים. כואב לו לדני, כואב מאד.

יאלי ליטפה את ראשו, מחייכת.
-כן דנד'וש, ברור שזה יגמר. ממש בקרוב.
-מאיפה את כ"כ בטוחה?
-אני לא בטוחה. אני בוטחת.
-מה ההבדל?
-כשאתה בוטח, אתה בטוח, אני חושבת...
-אבל גם אם אמות, זה יהיה לטובה.
-דנד'וש. עוד מעט הכל יהיה מאחורינו.

יאלי הביטה בנוף המרוחק. הרי ירושלים, עצים מתנודדים, עננים שמתאספים ודמעות. דמעות שכמעט וזולגות.
היא הכריחה את עצמה להשיב אותן חזרה, מחייכת שוב אל דני.

דני רק הביט בה במבט מרוחק, שב על עצמו כתקליט שבור, "זה הכל לטובה, גם אם יקרה לי משהו יאלי..."

@

"תראי, יעל. מה שבטוח זה שכשיש הבנה הדדית, כשיושבים לדבר על כל דבר, כשלא מטאטאים דברים מתחת לשטיח, אני כמעט ובטוח שגם טיפוסים שלא מסתדרים, יסתדרו בסופו של דבר."

הוא היה מלא בטחון עצמי. ידיו היו שלובות זו בזו, מרצה אידיאולוגיות בלי סוף.
יאלי בהתה בנקודה עלומה, מתקשה להתרכז.

-יעל?
-מה...כן?
-את, קצת...כאילו, את מקשיבה לי?
-כן, כן, בטח. כל מילה. אני פשוט...לא משנה.

הוא שתק. היא חשה באי נוחות, מנסה לחזור לשיחה.

-אז, לפי השיטה שלך, כל זוג וזוג בעצם יכולים להסתדר?
-אז כן הקשבת.
-אמרתי לך שכן.
-תראי, זה לא מדויק. א"א לצאת בהצהרות כ"כ מחייבות...

היא חייכה,
-וודאי מחייבות. שלא נאמר..שקריות.
-אה?
-סליחה, הייתי בוטה מדי.
-מדי...
-סליחה.
-למה את שוללת את האידיאולוגיה שלי לגמרי?
-כי זה נשמע כאילו העולם שלך בנוי כולו על חוקים ברורים. נורא ברור לך שהכל ילך על פיהם, הכל יותר מדי ברור.
-למה לא?
-למה לא?
-כן. למה לא.
-יש משהו מעוות בתפיסה הזו, להיות בטוחים שהכל ילך עפ"י המשוואה שבנית לעצמך. יש כח מעלינו, חזק יותר מכל הגיון אפשרי.
-על זה אין ספק...וודאי..., הוא היה נבוך.
-אין ספק?
-ברור שלא.
-אז תלביש את הפרט הקטנטן הזה, על כל התאוריה שלך ותבין למה שללתי אותה מכל כיוון.
-יכול להיות...צריך לעבד את זה.
-זה פשוט. הכל משמים, אז הכל משמים. אנחנו עושים את המקסימום שלנו, אבל אנחנו בסה"כ בני אנוש.

הוא שתק. והיא שוב הרגישה מובכת.

-וואו. אנחנו יושבים פה כבר שעה וחצי.
-כבר?
-כן...
-זה, זה לא הנורמה?, לפחות שעה וחצי, לא?
-מעבירים אצלכם סדרת שיעורים בנושא?
-אני לא לומד בישיבה לחוזרים בתשובה...
-התכוונתי שזה היה נראה המון זמן, שעה וחצי.
-אני לא הרגשתי...כנראה הייתי עסוק בלהתווכח.
-כנראה.


הוא ליווה אותה אל תחנת האוטובוס, שקוע בהרהוריו.
נפרדים בשתיקה. היא מנפנפת בחיוך רפה אליו, מרחפת. הוא משיב לה חיוך רפה לא פחות. כך, נפרדים.

@

שרי חייכה חיוך ביישני. היו לה עיניים תכולות גדולות, זה היה הדבר הראשון בו הבחין.

-את, שרי מקלר...כן?
-אהה...

היא התיישבה על כורסא מזדמנת, הוא התיישב מולה. השיחה זרמה בקלילות. יאיר נהנה, נורא.

-אני חושב שכל הבדיחות האלה על המלחמה, הן סוג של בריחה.
-מז"א?
-קשה לנו להתמודד עם העצב. אנחנו צוחקים. תכונה מוכרת של יהודים.
-אה...יש בזה משהו.
-כשעצוב לך, את רק עצובה?
-ברור...
-כי אני לא. אני צוחק. על עצמי בעיקר.
-אז אני כנראה לא יהודיה...
-יהודיה כן. כשרה לא.

הם צחקו, הכל היה נראה וורוד. זו רק פגישה ראשונה ככלות הכל.

אבל זו מן תחושה פנימית, שכנע את עצמו מאוחר יותר יאיר. יהיו עוד פגישות ודיבורים, אבל זה פשוט זה, שרי מקלר.

@


כל שרצתה היה, לקרוס אל המיטה. לסגור את הדלת ולשכוח מכולם.

דפקה דפיקות עדינות, אין עונה. פתחה את הדלת, אצה לחדרה.
היא כמעט וקורסת על המיטה אבל אז, ניבטת אליה הדמות מהמראה. דמות שפופה, השחור הזה מתחת לעיניים.
קצת מפחיד להביט בדמות כזו, אבל היא מתקרבת, קרוב קרוב.

"מה עשית יאלי, מה?!", היא צועקת על הדמות שם, על הדמות הכ"כ רעה.
"למה כל העולם צריך להיות אשם במצב שלך? למה את צריכה להיות דורסנית ורעה כלפי הבחור האומלל ההוא, למה?..."

"בעצם, מה אני צועקת על עצמי בקול? השכנים עוד יחשבו שנטרפה עלי דעתי..."

הביטה שוב בדמות הכועסת במראה. בדמות הרעה. הפן שלה התנפח קצת.
הבחור ההוא, וודאי יריץ עליה בדיחות בכל הישיבה..., נפלא. הביטה שוב ופתאום צחקה צחוק משחרר,
"הו, אני כל כך אינפנטילית...", צחקה בלי סוף.

רק הלב שמבפנים הבין את עצב הצחוק הלז, את כאב החיוך, את אירוניית הקול המשוחרר.

@

צלצול הטלפון קטע את בכי-הצחוק שלה. היא ענתה במהירות.

"יאלי?!", קול עייף. רצוץ. רצוץ כ"כ. אמא.

-כן? את בסדר, אמא?
-אל תשאלי...
-מה??
-אני כ"כ עייפה. המתנדב שהיה צריך לשמור על דנד'וש פשוט נעלם. לא עונה בשום מקום. נאלצתי לסוע בעצמי לשמור על דני...
-אוי...
-איך הייתה הפגישה?
-אני אבוא להחליף אותך.
-זה בסדר מצידך...?
-וודאי.
-אז תספרי לי על הפגישה מחר...אני יוצאת כבר עכשיו. זה לא נורא אם הוא ישאר חצי שעה, לבד. יש פה אחות בחדר.
-כן אמא, זה בסדר. דני ילד מספיק גדול. תקחי מונית. אני באה.
-תודה מתוקה. אין לך מושג כמה את עוזרת לי...

@

מסדרונות ביה"ח היו ריקים מתמיד. אפילו הקישוטים הגדולים שהכינו המתנדבות עבור החולים, היו נראים אפלים וקודרים כעת. אולי כמו תמיד.

עיניה היו טרוטות. נכנסה לחדר, תרה בעיניה אחר הכורסא הקבועה עליה היא נוהגת לישון.

דני נשם נשימות עמוקות. חזהו עלה וירד במקצב קבוע. היא ליטפה את ראשו, לוחשת בשקט...
"דנד'וש, איך אני יכולה להיות עצובה כשאתה כל הזמן מחייך ואומר שהכל הכל משמים...תעזור לי להיות שמחה יותר, להאמין יותר...דנד'וש..."

קול הרחש מאחור הקפיץ אותה בבהלה.

מישהו ישב שם, על הכורסא שליד מיטתה.
-אהה...סליחה...את, את אחותו?
-כן...מי אתה?
-אני, פשוט, זה בעיה קצת.
-אתה המתנדב שלא הגיע?

הוא הביט הצידה, מובך.

-כן.
-אני מבינה. טוב, זו לא חובה, זו זכות. פשוט חבל שלא הודעת לנו...
-ריחפתי לגמרי...אני ממש ממש מתנצל.
-מבחינתי זה בסדר. חבל לי פשוט על אמא שלי, היא באה לפה ממוטטת.
-הייתה לי פגישה הערב.
-אני מבינה...
-זה בסדר, את יכולה ללכת, אני אשאר איתו.
-כן?
-בשביל מה אני פה?
-המון תודה...גם אני עייפה לא פחות...

היא נפנתה לצאת מהחדר. מביטה פעם אחרונה בדנדו'ש, לוחשת בקול,
"תהיה בסדר דנד'וש..עם האמונה שלך, הכל יהיה בסדר...לא כמוני."

יאיר הביט בו, בדני.
-וודאי שהוא יהיה בסדר, גם אתם בעז"ה...

"כן, בטח.", אמרה בקרירות. יוצאת במהירות מהחדר. מותירה בו אווירת נכאים.

לפרק ב
לגן נעול
=====
לסיפורים
לדף הבית

xhtml | wml | html