סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק ו

"באותה שנייה החלטתי שזו מיכלי שלי.
מאז הכול התערבב לי. אני לא זוכרת כמעט כלום אבל אני זוכרת הכול.
אבא ניגש ללשכת האימוץ והגיש בקשה לאימוץ.
מיכלי, אני לא רוצה להיכנס איתך לפרטים, נכנסתי איתך עמוק מידי היום, אני חושבת שאת מספיק בוגרת לכך אבל עדיין לא הגיע זמנך להבין הכול.
מה שבסוף יצא זה שאישרו לנו. בת"ז הופעת כיהודיה, והם שמחו כנראה 'להתפטר ממך'. והרופא, כן הרופא, למרות הקור שבו הבין לליבי. הוא המליץ.
טפסים, ניירות, חתימות, העברות בקשות, תחנונים, ותוך שבועיים-יציאה.
יצאנו מבית החולים ביחד, כמשפחה: אבא, אמא ותינוקת חדשה."
~~~
הייתה שתיקה עמוקה בחדר, שתיקה רועמת עם שלושה זוגות עיניים בורקות, דומעות.
הסתכלתי על אבא, על אמא, ועדיין לא עיכלתי.
רציתי לעכל, ידעתי שאני מבינה, אבל היה לי קשה עם זה.
-אני בעצם חלק ממשפחה-
אמא ניגשה אלי אבל אני התרחקתי. אמרתי להם 'המשך לילה טוב' ו'סליחה על ההפרעה', וחזרתי לחדר.
הייתי קרה, אפאטית.
לא רציתי כלום.

נכנסתי למיטה וכל מה שחשבתי עליו היה מיכלי.
מיכלי של אמא.
הלב צרם ואיתו גם העיניים..
בכיתי.. בכיתי.. ובכיתי.....
בעצם, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. גיליתי פתאום ילדה בת 12 עם תחושות של בחורה בת 20.
באותו לילה הרגשתי, התבגרתי.

בימים הבאים אמא הייתה ניגשת אלי בלילות ואני הייתי מסובבת את הראש.
בתוך תוכי רציתי שתיגש שוב, שתלטף, שתתעקש, אפילו שאני מסרבת. אבל, זה לא קרה. היא נתנה לי להתמודד לבדי. עזרה לי בדרכיה שלה.
לא הייתי בבית הספר שבוע. בלילה הייתי קמה שטופת זיעה קרה, המחשבות והסיוטים שהיו לי גרמו לי לכך.
אבל אחרי הכול הבנתי, שאני בוגרת ויכולה להתמודד.
אני רוצה להתמודד!
התקרבתי שוב להורי, ולו רק מתוך תחושת הודיה, הרגשתי יותר מתמיד שהם המשפחה שלי.
התגברתי-התבגרתי!
נהייתי ילדה מחושבת, מתחשבת, ועם זה אפאטית לדברים מסוימים. במשך הזמן האפאטיות התחילה להעלם ונשארתי רק אני.
מיכלי. מיכלי של אבא ואמא.

***
יהונתן לא הגיב, ניכר היה עליו שהוא מופתע. הוא פשוט לא השיב, לא ידע למה עוד עליו לצפות.
הוא הביט בה, בעיניים הרכות שכ"כ אוהב, בעיניים התכולות שכך, במצב הזה של בכי דומם הוא מכיר. זכר את הפעם הראשונה שהביט בעיניים העמוקות האלה, הן היו בורקות, משולהבות, וכן, הן היו קצת אפאטיות.
כן, הוא דווקא כן חושב שהייתה בהן אפאטיות אז, באותו הלילה בכותל...

שעה ארוכה הם הביטו זה בזן בשתיקה. היא חשה מבוכה וחיפשה את הטישו בתיקה בכדי לנגב את דמעותיה.
הוא רצה לדבר איתה, לומר לה שתפסיק. שהוא אוהב אותה ככה. בוכה. אבל לא היה מסוגל.
היא מצאה את מבוקשה ניגבה את עיניה והגישה לו את החבילה. הוא התבונן בטישו והניח את אצבעותיו על לחיו, הוא בהחלט היה זקוק לזה.
הוא לא זכר מתי בכה בכלל בשנה האחרונה מאז. מאז מה שעבר כלום כבר לא ריגש אותו. הוא כאילו כבר סיים את כל מלאי הדמעות שלו אז.. ביום ההוא..
אבל במציאות זה היה קצת שונה, הוא כן הרגיש בדמעה לחה מתגלגלת לו במורד לחיו..
למען האמת? זה כבר לא כל כך שינה לו. הוא לא ניסה לאצור בתוכו כמו שהיה רגיל בדרך כלל לעשות.
~~~
היא הגישה לו את הטישו, תוהה אם עושה טוב, והתבוננה בו לוקח אותו ומנגב את פניו בעדינות. היא כאבה את כאבו, ידעה שהכאיבה לו בסיפורה, חשה באיזשהו מקום קצת בוגדת על שהסתירה.
היא הסתכלה בקרקע והעיפה אבני חצץ ברגליה. מבט חטוף אליו ובחזרה לרצפה.
היא זיהתה שהוא מנסה לדבר, והייתה מוכנה לשמוע רק לא ידעה מה.
קולו שבר את השתיקה.
"מה קרה באותו יום בכותל? ביום בו ראיתי אותך? איך זה מתקשר לכל הסיפור?"

הפעם היא לא שתקה להרבה זמן. היא התבוננה שנית באבני החצץ ומיד הישירה מבט אליו ואמרה בקול חסר משמעות:
-"כי באותו יום ראיתי את אמא שלי."

היא פסעה פסיעות דקות לאורך השביל וחזרה אליו בחזרה, ממשיכה:
-"שלוש שנים התלבטתי אם לפתוח את תיק האימוץ או לא. החלטתי שזה כבר מאחוריי, אבל כל הזמן תהיתי, מי היו בעצם הוריי? זה תמיד סיקרן אותי, תמיד ניסיתי לדמיין אותם. ידעתי שהם לא בין החיים, אמא סיפרה לי את זה אחרי זה. הם נפטרו בתאונת דרכים ביום בו נולדתי. אבל רציתי לפחות לדעת רקע. ידעתי שזה ישבור את אמא, את אמא שלי, שאני יכולה לחשוב שאני דוחה אותה מעל פניי. ולכן דחיתי את העניין עד שהרגשתי מספיק גדולה ובטוחה בעצמי לעשות את הצעד.
הגשתי בקשה לפתיחת תיק אימוץ.
הייתי צריכה את התעודות של אבא ואמא, את תעודת הלידה ועוד כל מיני מסמכים חתומים. היה לי קשה לבקש את זה מהם אבל הם הבינו אותי. הם ידעו שאני תמיד אשאר אצלם. ילדה ללא תנאים.
נכנסתי למשרדי האימוץ והגשתי להם את הטפסים הדרושים. הפרוצדורה לא הייתה קלה. התיק שלי בכלל היה בחו"ל. אבל לבסוף זומנתי לפתיחת התיק.
לא ידעתי מה אני הולכת לגלות שם, אבל בעמוד הראשון היה משהו שממש לא תכננתי לראות.
הייתה שם תמונה של אמא שלי.
התמונה לא הייתה נעימה בכלל!
ואז מייד סגרתי את התיק."

שררה שתיקה דקה ביניהם, בין יהונתן למיכל.
הם נמנעו מלהביט אחד בעיני השני, צועדים זה לצד זה בשביל.
מיכל הביטה לשמיים, מגלה שם כוכב מנצנץ, נזכרת בכוכב המשאלות שהיה לה שהייתה רק ילדה קטנה.
היא הישירה אליו מבט בחוזקה, שואלת בלי מילים:
"למה? למה החיים רצים כל כך מהר? למה נעלמת לי כוכב שלי? למה שתמיד רציתי אותך קרוב לא היית לידי? העדפת להתעלם? להראות לי לילה שחור חסר כוכבים?
למה עכשיו כשאני רואה אותך קרוב, שולח לי אורך אני לא יכולה לצעוק אליך? תמיד זה יהיה ככה? תמיד תהיה רדיפה בינינו? אני לא רוצה אותך יותר כוכב.. אני רוצה להיות לבד!
לא, כבר לא תוכל לעזור לי יותר! בעצם אף אחד לא יכול."
היא צעקה את הדברים בליבה, אבל הכוכב, הוא לא הרפה, הוא פשוט המשיך להיות שם, שולח אורו...

לפרק ז
לדמעות
=====
לסיפורים
לדף הבית

xhtml | wml | html