סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק ה

"התחתנתי עם אבא כשהייתי בחורה לא כ"כ צעירה, בת 24.
כפי שאת יודעת היינו גרים בבורו פארק, בניו-יורק.
כשהייתי בסוף החודש השמיני להריון זה היה בחופש הגדול, כשכולם נוסעים להרים. לי היה קצת קשה לנסוע, אז החלטנו אבא ואני לנסוע לטיול יותר מקומי, לכפרים הכי סמוכים, לא שהם היו במרחק דקה מבורו פארק, אבל בסדר.
אחרי יומיים של חופש הרגשתי לא טוב ורציתי לחזור הביתה, משאלה שלא התגשמה מכיוון שאל הבית חזרתי בסופו של דבר רק שבועיים, שלושה אחרי.
נסענו כברת דרך של 3 שעות ואז חשתי לא טוב, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד יותר בלחצים, אבא עצר בבית חולים מקומי.
שם ילדתי..
ילדתי בת.
זה לא היה פשוט. זה היה כרוך בעניין של חיים ומוות, לבסוף שתינו שרדנו.
כנראה שתינו בחרנו בחיים.
מיכלי שלי נלחמה.
הערב ירד, ולחדר נכנס הרופא. הוא הביט בי במבט רחמני משום מה ושאל אותי אם אני מעוניינת לשוחח איתו על הבדיקות שעשיתי בבוקר או שאני אביט בהן לבד.
הבנתי שמשהו בבדיקות לא טוב, אבל לא אהבתי אותו. לא רציתי שהוא יבשר לי דברים שאינני רוצה לשמוע. העדפתי לראות את הדברים בעצמי.
הוא הבין, הניח לי את התוצאות והסתובב לכיוון היציאה מהחדר.
אני לא הבטתי בו, הבטתי בקטנטונת שלי, שהניחו אותה לידי רק לכמה דקות, שאחוש בה. הייתי מרותקת אליה, ואז הבנתי למה לא יכולתי להסיר מבטי ממנה...
היא הייתה שונה, לא במצבה הרגיל בו הייתה נתונה קודם לכן. היה לה מבט בוהה בעיניים, מבט אוהב, קצת מחייך, אך חסר חיות.
שנייה לפני שהרופא יצא מהחדר הספקתי לצרוח לו. אני זוכרת שהוא הסתובב במהירות כנשוך נחש, נבהל מהצעקה שלי!
הוא מלמל כמה מילים, ניסה להחיות, קרא לאחיות, והכול עם מבט קפוא. כאילו מדובר בעניין של מה בכך.
יותר מזה אני כבר לא זוכרת. לפני שנכנסתי למצב של עילפון, ראיתי את אבא ואז הכול נהיה שחור...
כשהתעוררתי הבנתי את שלא רציתי להבין. העריסה הייתה ריקה.
כנראה שמיכלי נלחמה אבל לא נלחמה מספיק.
לאבא היה מבט בוהה בעיניים כמעט כמו המבט של מיכל.
אני לא יודעת איך עמדתי בזה! רציתי רק לחזק אותו, אותו שכל כך תמך בי.
שנינו הבטנו אחד בשני במבט של כאב! אולי יותר מזה.. הרבה יותר מזה..
ככה שעה עברה, שעה של מבטים של צער, שעה שהכול עבר לי מול העיניים.
חשבתי על שמונת חודשי הסבל שעברו עלי, היה לי הריון לא קל.
חשבתי על הלידה הקשה שהייתה לי, שרק אלוקים יודע איך ניצלתי מחבלי מוות.
חשבתי על הכול, בעיקר על מיכלי."
~~~
אמא עשתה אתנחתא קצרה,
אני זוכרת שהבטתי בה בעיניים קרועות, פתוחות לרווחה.
הבנתי.. ולא רציתי להבין.
הבנתי שאמא קיבלה אותי בחזרה רק לא הבנתי איך.
הבנתי שמיכל של אמא הלכה, שמיכלי לא יכולה לחזור.
אבל גם הבנתי שאני - מיכל יושבת מולה עם עיניים קרועות.
אבא לא היה בחדר. לא יכולתי להביט, לחפש עוד הסברים. הוא יצא למרפסת, כנראה לשאוף אויר, תמיד הוא יוצא לשאוף אוויר במצבי לחץ.
ואז אמא המשיכה, קורעת את חוט מחשבותיי...
~~~
"זה לא היה הכול...
רק אחרי שעה הבחנתי במעטפה גדולה שהייתה מונח על קצה המיטה, מעטפת הבדיקות שהרופא השאיר.
לקחתי אותה לידיי בידיים רועדות.
ידעתי שרשום שם משהו לא פשוט, משהו לא טוב, רק שלא יכולתי לשער עד כמה הוא חמור.
קרעתי את המעטפה במהירות והתחלתי אט אט לקרוא בין השורות.
דילגתי על השורות שידעתי שאינן נחוצות לי, שם, ת"ז, מצב פיזי, נפשי, תהליך הלידה שעברתי וכל היוצא בזה.
הגעתי רק לשורת הסיכומים.
זו הייתה שורה שבקושי הצלחתי לקרוא. לא הצלחתי כי קראתי בקושי חצי.. זה הספיק לי.
אבא קפץ מהכורסא בגלל הצרחות שלי ואני לא אגזים אם אומר שחצי מבית החולים התעורר.
אבא לא הבין.
לקחתי את הדף וקרעתי אותו קרעים קרעים, כאילו שאם הוא לא יהיה קיים יותר אז מה שהיה כתוב בו יתמוגג, יחדל מקיומו.
צרחתי וצעקתי, בכיתי ובעיקר פחדתי.
המילה היחידה שאבא שמע הייתה : ל-א! ל-א! ל-אאא!!!!
רק כשהרופא נכנס לחדר במהירות והביט בי ובו, רק אז אבא הבין.
היה לו מבט בוחן בעיניים, הוא הניע את ראשו לשלילה וספק בכפיו. כן, אבא גם התחיל להבין.
אם חשבתי שעה קדם שזה היום הנורא ביותר בחיי, טעיתי!
זה היה הרבה יותר מזה!
זה היה היום שבו בפעם הראשונה בחיי לא ידעתי מה באמת לעשות עם עצמי, איפה מקומי.
זה היה היום בו הבנתי.. בו ידעתי שיותר לא יהיה לי לא רק את מיכלי אלא לא יהיה לי אף אחד יותר.
היום שבו אלוקים לקח לי את מה שהביא לי במתנה..
לקיחת היכולת של להביא עוד ילדים לעולם.

***
3:00 לפנות בקר.
התעוררתי מרעשים מוזרים במסדרון. היו ריצות, צעקות, ודיבורים מהירים.
קמתי מהמיטה נפוחת עיניים, עדיין רצוצת לב, ופסעתי לאיטי ברחבי בית החולים. ירדתי לקומה מתחת. בסופה נעצרתי.
הופנטתי, קול בכי דק שבה אותי.
נכנסתי לחדר,
חדר התינוקות.
עברתי בין כולם, רב התינוקות היו גויים בכלל אבל אני, אני נמשכתי לעבר הקול הדק, קול בכי נשנק.
נעצרתי ליד עריסה קטנה, עריסה של תינוקת.
הדבר הראשון שהבחנתי בו היו זוג עיניים תכולות.. תכולות עמוקות..
הרמתי את התינוקת הקטנה והתחלתי לבכות יחד איתה.
היא נרגעה, ואני המשכתי לבכות, לבכות חרישית...
מלמלתי שיר ערס ופסעתי הלוך ושוב בחדר,
לא שמה לב למעשי, עד שנתקלתי בעריסה הקטנה שוב.
קראתי את השם, אינני זוכרת את השם כבר אבל השם היה יהודי.
חייכתי, היא חייכה לי חזרה.
באותם רגעים התינוקת שבתה את ליבי, פשוט גנבה אותו!
כמה דקות מאוחר יותר חזרתי למציאות. הרעשים במסדרון חזרו על עצמם.
צעדתי לכיוון הפתח ואז הבחנתי באחות מבוהלת מתקדמת לכיוון חדר התינוקות.
היא חלפה על פניי וניגשה היישר לעריסה הריקה. הביטה בה ואז בי.- הנהנתי לה.
היא אמרה: "אני מצטערת"
-לא הבנתי-
היא הוסיפה: "נראה מה נעשה איתה" ויצאה.
הייתי מבולבלת, לא הבנתי מילה עד שראיתי את הרופא עם המבט הנצחי שכל כך הכרתי וכל כך שנאתי!
ההכרה הכתה בי.
הגעתי לחדר עם רגליים כושלות.
לא הייתי לבד.
היא הייתה בזרועותיי.

לפרק ו
לדמעות
=====
לסיפורים
לדף הבית

xhtml | wml | html