סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק ד

הוא התיישב.
היא המשיכה לחייך.
והוא פשוט שאל- קבע עובדה: "מיכל"
היא הנהנה והתרוממה ממקומה,
-"שנשב במקום אחר?!?" קבעה היא עובדה נוספת.
הפעם היה תורו להנהן.
הוא הלך אחריה אך הוא איבד כמעט את תחושוב רגליו, נשרך, מרגיש גרוע מתינוק.

***

שעתיים תמימות עברו, הם לא חשו כלל בעוצמה.
-"מה השעה?" זרקה לעברו.
היא כבר זרמה איתו, חשה קלילות, מעולם לא חשה כך בעבר, היא לא התביישה כפי שנהגה בדרך כלל.
-"11:20"
-"מאוחר" הם אמרו יחד.
-"אז?"
-"להתראות?"
"כנראה.."
הם קמו ממקומותיהם ויצאו לאויר הקר של ירושלים.
-"התיק שלי" פלטה מיכל.
-"אני אביא לך אותו"
הוא חזר עם תיקה בידו, מגיש לה אותו, והוא נזכר, נזכר בארנק שנפל, ואז באוטו מבט...
-"את מזכירה לי את אמא שלי" אמר.
היא החווירה.
-"זו.. זו מחמאה? שאלה.
-"בהחלט!" ענה בביטחון.
-"העיניים, יש לכן את אותן העיניים הממגנטות"
לפתע לפת את פיו בידו, קלט מה אמר.
הוא הסמיק, כולו בער!
היא עדיין החווירה.
"להתראות" פלטה והסתלקה לפני שעוד לפני שהספיק למצוא לה מונית.
הוא נותר לבדו, תוהה, מבולבל ובעיקר מסמיק.

***

-"למה אתה מחייך?" היא הפתיעה אותו מאחוריו.
-"חשבתי עלייך ענה ספונטנית.
היא השיבה לו חיוך חוזר, אפשר לאמר, חיוך אפילו אוהב.
הם פסעו זה לצד זה מהורהרים,
הם הכירו כבר את כל שבילי הגן, הם בילו בו שעות יחד, פגישה ועוד פגישה ותמיד באותו מקום.
כמו התאהבו באותו גם ורדים יפיפה.
-"שבי" ביקש יהונתן.
היא לא יכלה לסרב למבטו.
-"קרה משהו?" שאלה.
מחשבות רבות התרוצצו במוחה, מחשבה אחר מחשבה, אם זה מה שהיא חושבת שהוא הולך לשאול אותה היא לא היתה בטוחה שהיא כבר מוכנה לתת לו את התשובה,
יותר נכון, היא לא תיכננה....
הוא כיחכך בגרונו, המתין דקה ואז דיבר.
-"תגידי, את זוכרת את אותו היום ש'נפגשנו' בכותל?"
כמובן שהיא זכרה! היא לא יכלה לשכח! משאלה זו בדיוק היא חששה. לדידיה זה היה היום הנורא ביותר בחייה!!
היא לא ענתה.
-"זוכרת?"
הוא חזר על שאלתו בעדינות יותר בפעם הנוספת, לפי מבט פניה הוא הבין שמדובר בנושא רגיש.
-"זוכרת" ענתה.
-"מה היה?" שאל שוב.
השאלה, כך חשה, הייתה מופנית אליה עם אלפני סימני שאלה באויר, סימני שאלה עוטפים, חונקים...
היא התמהמה דקה ואז דיברה, הדמעות שוב החלו לצרוב לה אבל זה לא מנע ממנה לדבר.. מלשפוך..

***

תמיד הייתי ילדה רגילה, עוד ילדה של אבא ואמא עד ש- יום אחד משהו השתנה.
לא חשבתי שהמשהו הזה בעצם ישנה לי את כל חיי.
זה היה יום אחרי הבת מצווה שלי, חזרתי הביתה ואמא לא היתה, אבא ישב ולמד בסלון, התגנבתי מאחוריו, עצמתי את עיניו ובאתי לחבקו מאחור.
הוא נרתע.
-"מיכל היום כבר את אחרי בת מצווה, היום כבר אסור לנו להתחבק יותר, יש בעיה הלכתית עם הענין" אמר.
אני לא הבנתי, ידעתי שהורי חברותי מתנהגים אליהם רגיל גם אחרי בת המצווה.
שתקתי, הפנמתי וניכנסתי לחדר.
במהלך אחר הצהריים דיברתי עם כמה מחברותיי לכיתה בטלפון ושאלתי אותם לגביי העניין כבדרך אגב.
הגיע הערב, אמא חזרה הביתה ואני באתי למטבח לארוחת ערב בחיוך מנצח.
-"אבא, אין הלכה שאומרת שאסור לך לחבק אותי אחרי בת מצווה" חייכתי.
אבל אז, אז החוויר אבי, משהו שבחיים לא ראיתי.
הוא הביט באמא ואמא בו.
ואני לא יודעת למה אבל הרגשתי שעשיתי משהו ממש ממש רע ונמלטתי לחדר בריצה.
אני זוכרת שבכיתי שם כמעט שעה ונרדמתי.
כשהתעוררתי הייתה שעת לילה מאוחרת. התעוררתי מליטופיה של אימי ומסגירת דלת חדרי לכשיצאה.
יצאתי מהחדר חרישית, רציתי להיכנס למטבח לשתות, בדלת נעצרתי.
שמעתי את אמא אומרת לאבא שהיא חושבת שכבר הגיע הזמן לספר לי, שהתבגרתי מספיק, שאפילו שאף אחד בעולם לא יודע אני כן צריכה לדעת.
באותם הימים כבר הייתי ילדה חזקה, בעלת ביטחון עצמי גבוה נכנסתי למטבח ואמרתי:
-"אמא צודקת. הגיע הזמן שתספרו לי. אני כבר לא ילדה קטנה."
בהתחשב לילדים של אז - נזכרה מיכל- הייתי ילדה בגרותית ומחושבת, הרגשתי שאני יכולה לעמוד בכל דבר.
כניראה שקצת טעיתי...
-"שבי" אמרה לי אמא.
התישבתי.
דממה רועמת עמדה באויר, כמו אף אחד לא רצה להפר אותה.
אמא התישבה.
אני זוכרת שידיה קצת רעדו, הנחתי את ידי על ידיה ואמרתי לה:
-"אני אוהבת אותך" בקול בוטח.
היא הסמיקה.
לא האמנתי.
הסמיקה חייכה ואמרה:
-"אני מבטיחה לך שאני יותר!"
אבא הביט בה במבט תלמודי חודר, מבט שאומר הגיע הזמן.
והיא רק הוסיפה:
-"לא משנה מיכלי מה תשמעי, ולא משנה מה תחשבי, אני רק רוצה שתדעי, שתהיי בטוחה, אני אוהבים אותך. יותר משאיי פעם דמיינו שנוכל. אני מבטיחה"
הדמעות עמדו בעיניה,
והיא סיפרה...

לפרק ה
לדמעות
=====
לסיפורים
לדף הבית

xhtml | wml | html