סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק ב

הוא לא היה מסוגל להכנס למונית שעצר,
"אמממ... טעיתי.. סליחה.. לא צריך מונית"- הוא גמגם לנהג העצבני.
הוא סגר את הדלת והמתין, השתעשע בטלפון שלו, מנסה להרוויח זמן.

-צילצול-

הוא שמע את הקול הדואג של אמא מבעד לפומית
-"אתה בישיבה?"
-"לא" ,הוא ענה " אני בכותל. הלכתי.. הייתי חייב.. את יודעת"
-"בסדר, אין בעיה, קח מונית, תתקשר כשתגיע לישיבה, אני מחכה לך ערה.."
-"בסדר אמא"
-"לילה טוב"
הוא סגר את המכשיר, יודע שלהתווכח עם אמא ולאמר לה ללכת לישון לא יעזור לו במאום..
היא עדיין עמדה שם, כולה מהססת, רועדת..
-"קר לה"- חלפה מחחשב במוחו.. "היא באה לכותל.. בלי סוודר..



פנסי המכונית סינוורו אותו לשניה, היא חלפה מלידו, נעצרת ליד הבחורה, הוא שמע חילופי מילים, והיא עלתה.
-"כנראה אותו נהג בעל הדרת פנים הזה הוא אותו ישראל מהטלפון חשב.."
לפני שהספיק לחשוב מחשבה נוספת המכונית עשתה רוורס.

-"לאן אתה צריך צדיק?"
-"אני.. אני.." הוא גמגם, מנסה להתחבא,
היא קלטה אותו, מביטה במבט שואל, אותו מבט תכול.
-"בית וגן" הוא פלט.
-"תעלה"
והוא עלה.

הוא התישב במושב הקידמי באי נוחות, מרגיש כילד קטן הנתפס בקלקלתו.

-"זה בסדר, תרגיש נח, באתי לקחת את האחינית שלי, אני גר בבית וגן, אוכל להקפיץ אותך ברצון"
-"תודה" הוא הנהנן, מנסה להסיר מבטו מהראי המרכזי לאותן עיניים , הפעם הן היו עצומות.

הטלפון שלה רטט שוב, היא ענתה הפעם בצילצול הראשון.
-"כן אבא, זה בסדר, אני בדרך הביתה, ישראל לקח אותי.
אני מרגישה מצויין אבא, אני אבוא הבייתה ונדבר.
ד"ש לאמא"

לאחר מיכן הייתה שתיקה.
יהונתן הרגיש שהוא נכנס ל"עסק" משפחתי. מקום בו הוא לא צריך להיות, שהוא לא שייך אליו.
הרהוריו נקטעו בשאלתו של ישראל.
-"אז אתה לומד בבית וגן?"
-"כן, בין השאר"
-בין מה למה?"
-בין הבית לישיבה"
-יפה. בחרת ללמוד קרוב לבית. אוהב את ההורים אני רואה"
-"לפעמים עושים דברים שלא מבחירה אישית" ענה יהונתן בשקט.
הוא ראה את מבטו של ישראל מופנה אליו מן הכביש.
-"אבא שלי נכה. הוא נעזר בי רבות" המשיך כאילו שאלו אותו.
שררה שתיקה.
-"יפה יפה, אז אתה גם מתמיד גדול וגם אישיות גדולה" ניתב ישראל את השיחה לאפיק אחר.
-"בא לא נגזים... אבל אני משתדל" הסמיק.
-"להשתדל זה טוב"

הם הגיעו להר נוף, ישראל עצר את המכונית.
-"לילה טוב" היא לחשה, יצאה וסגרה בעדינות את דלת המכונית.
ישראל העביר הילוך והמשיך בנסיעתו.

בפעם השלישית להערב שהוא קוטע את חוט מחשבותיו של יהונתן היה זה בפניה שמאלה לכיוון בית וגן.
"כניראה הוא טוב בלקטוע מחשבות" חייך יהונתן לעצמו.

-"נו, אז תגיד לי צדיק, בשידוכים אתה נמצא?"
יהונתן שתק. לזה הוא לא ציפה. הוא לא ידע מה לענות.
-"אני לא.. אני לא בדיוק שומע עכשיו.. זה.. זה.."
ואז הוא נזכר, בזוג עיניים תכולות נפקחות אליו, שואלות.
הוא היה מבולבל, הוא ידע את זה.
-"הא.. אז אתה לא שומע? בן כמה אתה?
-"בן 22"
-"אתה לא חושב שהגיע זמנך כבר?"
-אני חושב, אבל כרגע רק אם יש משהו טוב אני יוצא"

"כ-ר-ג-ע"- את המילה הזו שמע ישראל באמירת כאב, משהו שם צרב לו.

-"תעצור לי פה בבקשה" בקש יהונתן.
הוא פתח את קישור חגורתו ורגלו האחת כבר הייתה בחוץ.

-"אייך אמרת שקוראים לך?" הוא שמע את ישראל שואל.
-"לא אמרתי"
-ובכל זאת?"
-"יהונתן , יהונתן לפקוביץ"
-"בהצלחה יהונתן"
-"תודה על הטרמפ"
הדלת נטרקה,
"בחור חכם" חשב לעצמו ישראל תוך כדי הבהוב לשמאל ומראה צדדית.
עד מהרה הוא השתלב שוב בנתיב הימני של הכביש, מוצא את עצמו כמעט היחיד בו.
***
היא נכנסה הביתה חרישית, יודעת שבמילא היא לא תעיר אף אחד, היא ידעה שהם יושבים ומחכים לה...
יד הונחה על כתפה, רועדת..
היא הסתובבה באינסטינקטיות.
-"שלום א א אמא"



ואמא חיבקה אותה, בוכה יחד איתה, כשהיא פורקת, שבורה..
היא פוקחת את עיניה ורואה את אבא- כן, את אבא שלה!!!
הוא הביט בה מן הצד, כולו נירעד,
אבל - הוא היה הרבה יותר רגוע!
הוא ידע-היא תישאר איתו- כן, מיכלי שלו!!

***

הוא נשכב על המיטה- חופן ראשו בכרית, הוא חש שהוא מתחיל להזיע.
הוא- יהונתן- אמר שהוא מסכים לשמוע שידוך???
למה??
רק היום, רק היום כמעט הבטחת, הבטחת לעצמך-
אבל- "כמעט הבטחת, לא באמת הבטחת" שמע את עצמו לוחש בקול.

אבל כן, לא , כן, לא כן, לאאאאאאאאאא כן!!!

הוא עדיין לא היה סגור עם עצמו בעניין כששמע את הטלפון מצלצל.
הוא אמר כאילו למצפון, לשכל, לרגש לעצור ומיהר לענות, מפחד להעיר את יענקי שישן בחדר.

-"כן אמא"
-"יהונתן איפה אתה חמודי?"
-"הרגע הגעתי לישיבה"
-"מה? רק עכשיו? חיכיתי לשמוע ממך"
-"כן, אני יודע, שכחתי. מצטער. פשוט לקחו אותי טרמפ"
-"טוב, שיהיה לילה טוב יהונתן"- היא פיהקה.
והוא הרגיש רע שגרם לה להמתין לו.
-"לילה טוב אמא, ושוב סליחה."
-"אאאאא אמא??"
-"כן?"
-"הוא שאל אם אני שומע שידוכים, ניראה לי שהוא רוצה להציע לי משהו"
-"ואמרת לו שאתה לו שומע?"
-"בואי נגיד שלא סרבתי בתוקף כהרגלי"
-אבל, אבל אתה בטוח יוני שלי?"
-"אני לא בטוח בכלום אמא, אני רק מתפלל"
-"אז תמשיך, תתפלל!"
הוא חייך. כ"כ אהב אותה. תמיד תמכה בו.
-"נדבר מחר יהונתן"- הוא שמע אותה מפהקת שוב.
-"הא אמא? הלו?"
-"כן, אני עדיין פה"
-"יש לך עיניים יפות"
הוא שמע אותה מצחקקת ברקע, שואלת את עצמה מה הביא אותו להזכר בכזה דבר בשעת לילה\\\\בקר מוקדמת.
עוד כמה חילופי מילים, ו.. השיחה נותקה.

***

לבכות היא כבר לא יכלה, לא היו לה יותר דמעות.
היא ישבה במטבח, גווה שפוף, ראשה בין כפות ידייה.
-"אנחנו מצטערים"- היא שמעה אותם אומרים.
-"לאא!! היא כמעט צעקה, "אין לכם על מה!!, אני אוהבת אתכם, אוהבת כ"כ! אתם, אתם נתתם לי הכל! לכם אין מה להצטער, אין מה להפסיד, אני רק מקווה שהרווחתם."



החיבוק של אמא הבהיר לה: הם הרוויחו!
הם כ"כ אהבו אותה..
היא כ"כ אהבה אותם..
כ"כ..

***

חודש עבר מאז, מיכל השתדלה להשתקם מחדש, היא הרגישה שאמא משקיעה הרבה, נותנת לה כוחות, היא לא רצת לאכזב אותה, היא ידעה להכיר לה טובה.
היא החלה לחיות שוב את חיי החברה שלה, מנסה להתנתק מהכל,
רוצה רק לשכח........

לפרק ג
לדמעות
=====
לסיפורים
לדף הבית

xhtml | wml | html