1800550 obox
ספיישל פסח
תמצית הלכות ליל הסדר
קדש
א: יהיה שולנו ערוך מבעוד יום, ויקדש מיד אחר צאת הכוכבים, ואחד אנשים ואחד נשים חייבים בארבע כוסות, ומצוה לתת יין לפני התינוקות שהגיעו לחינוך, וכן מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים קודם עשיית הסדר, וכן מיני מתיקה וכיוצא בזה, כדי שלא יישנו, ויראו שינוי וישאלו. יסדר שלחנו בכלים נאים כפי כוחו, וינהוג דרך חירות, ואפילו עני שאין לו כרים וכסתות, יסב על הספסל, או על הקרקע לצד שמאל, או יסמוך על ירך חבירו, אבל לא על ירך עצמו שנראה כדואג:
ב: המנהג בין הספרדים שהנשים מסיבות, ובן אצל אביו ואפילו הוא רבו מובהק צריך היסבה, אבל תלמיד לפני רבו אף שאינו מובהק אין צריך היסבה, ואסור להסב אלא אם יתן לו רבו רשות, ותלמיד חכם מופלג אף על פי שלא למד ממנו כלום, וכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור, שנחשב כרבו לכל דבר, אסור להסב בפניו. אלא אם כן קיבל ממנו רשות, וגם האבל צריך היסבה:
ג: ההיסבה צריכה להיות כשגופו מוטה לצד שמאל, ואפילו איטר יסב על שמאל, ואם הסב בצד ימין במצה צריך לחזור ולאכול, וכן בארבע כוסות חוזר לשתות בהיסבה, והנשים שלא היסבו בדיעבד יצאו. וראוי לעמוד על המשמר להזכיר את אחרים בהיסבה, וצריכים היסבה בשתיית ארבע כוסות ובאכילת המצה והכריכה והאפיקומן, ושאר כל סעודתו אם היסב הרי זה משובח, ובהגדה ובהלל אם ירצה להסב יש לו על מי לסמוך, אך בברכת המזון יברך בלי היסבה:
ד: מצוה לקדש על יין אדום, ומנהג ספרד שמקדשים עליו אפילו אם היין הלבן משובח ממנו, ומיהו אם אינו לבן יותר מדאי אם הוא משובח מן האדום, לו משפט הבכורה, ובשעת הדחק יוצאים ביין לבן, וכן ביין מבושל, וכן ביין צימוקים, שנתבשלו הצימוקים עם מימיהם וסיננם, אבל יין צימוקים על ידי שריית שלשה ימים מעת לעת, וכגון שנתן מים כפי כמות הצימוקים עדיפי מיין מבושל או יין צימוקים שמבושלים עם מימיהם, ויוצאים ביין של שביעית, אם לא הגיע שעת ביעורם, שבדרך כלל אוכלים בענבים וביין עד הפסח, אך יזהר שלא ישפוך מן היין של שביעית באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, כנהוג, משום שנאמר לאכלה ולא להפסד:
ה: אפילו מי שהיין מזיקו, או ששונא את היין, חייב לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות, אך די אפילו לכתחילה לאדם כזה לצאת ידי חובה ביין מבושל, או יין צימוקים ומיץ ענבים, ואם על ידי שתיית ארבע כוסות, בכל אופן שיהיה יבוא לידי חולי פנימי, או יפול למשכב פטור, ויקדש על הפת, כדין מי שאין לו יין, ועני המחזר על הפתחים חייב בארבע כוסות אפילו ימכור מלבושו, או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות, ואם אין לו אלא כוס אחד יקחנו לקידוש:
ו: שוטפין את הכוס, ואם הוא נקי אין צריך שטיפה, אך טוב בכל זאת לשטפו ולהדיחו על דרך הסוד, ואחרים מוזגים לו דרך חירות, ועל דרך הסוד מטיפין את המים לתוך היין בשלשה פעמים זו אחר זו, ואם היין אינו חזק וכן יין צימוקים, אין צריך למזגו, ובכל זאת יש למזגו על דרך הסוד:
ז: שיעור הכוס, פ"ו גרם (כחשבון כוס), לאחר מזיגה, וישתה לכתחילה כל הכוס, ובדיעבד אם שתה רובו יצא, ואם הכוס גדול יותר, די שישתה רביעית כשהוא רוב הכוס, אפילו לכתחילה, וצריך לשתות הרביעית בבת אחת ולא יפסיק לשתותו בסירוגין, ואפילו בדיעבד אם שהה בשתיית הרביעית יותר מזמן שתיית רביעית, יחזור וישתה, אלא אם כן היין מזיקו או שיגרום להפרעת קיום המצוה של הסדר, ונכון להזהר לשתות "רביעית", כדי שיהיה חשוב קידוש במקום סעודה:
ח: כל בני הבית צריכים להקשיב אל הקידוש, ושומע ומשמיע יכוונו לצאת ולהוציא ידי חובה, ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו", אלא אמן. ואם ענה יצא בדיעבד, ואם המקדש מגמגם ואינו מבטא כהוגן, יכול כל אחד ואחד לברך על הכוס שבידו בלחש, (ובאופן כזה לא יענו "אמן" אחר המקדש, משום הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לטעימה):
ט: ויתחיל הקידוש מעומד, וסדר הקידוש, יין קידוש זמן, ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז, יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. ובליל שבת, מתחיל יום הששי ויכולו, וכשמברך שהחיינו יכוין לפטור את המצה ומרור מברכת שהחיינו:
י: הנשים רשאיות לערוך את הסדר לבדן, אם יש בהן בקיאה לעשותו, ואם בירכו שהחיינו בעת הדלקת הנרות, אין להן לחזור ולברך שנית שהחיינו, אולם יותר נכון להודיע לנשים כי מוטב שלא לברך שהחיינו בעת הדלקת הנרות של יום טוב, והשוכח ברכת שהחיינו בליל פסח, אם נזכר טרם שיברך ברכת אשר גאלנו שבסוף ההגדה, יברך אותה אז, ואם לא נזכר עד אחר ברכה זו, אין צריך לברך יותר ברכת שהחיינו:
יא: כשחל במוצאי שבת ושכח להבדיל, אם נזכר קודם הכרפס יבדיל מיד על כוס אחר, כדי שיוכל לאכלו, ואם נזכר אחר כך, כל שהתחיל בהגדה אין לו להפסיק ולהבדיל, אלא יבדיל על כוס שני אחר ברכת אשר גאלנו, (מיהו יברך ברכת בורא מאורי האש במקום שנזכר), ואם נזכר באמצע הסעודה יבדיל מיד, ואם נזכר כשסיים ברכת המזון יבדיל על כוס שלישי, ואם נזכר אחר כך, יבדיל על כוס רביעי, ואם נזכר אחר כך יבדיל על כוס חמישי, ויברך עליו בורא פרי הגפן:
יב: ישתה כוס הקידוש בהיסבה, ואין לברך אחריו, ואם היה מתענה או רעב מותר לאכול אחר הקידוש פירות ואורז או מצה עשירה, אך לא ימלא כריסו מהם:
ורחץ
נוטל ידיו כדין נטילת ידים לאכילת פת, בכל דקדוקיה, כדי לטבל הכרפס במשקה, ובכל זאת לא יברך על נטילת ידים. וטוב שלא ישיח עד אחר ברכת ואכילת הכרפס, משום ד"תיכף לנטילה - ברכה":
כרפס
א: יקח פחות מכזית כרפס הבדוק יפה מן התולעים, (ונכון להזהר לקחת עם השגחה), ואם אינו מוצא כרפס, יקח אחד משאר ירקות, ויטבלנו בחומץ או מי מלח, ויברך עליו האדמה, ויכוין לפטור בזה את החזרת (מרור), שאוכל בסעודה לאחר אכילת המצה:
ב: אם רוצים שכל אחד מן המסובין יברך בורא פרי האדמה על הכרפס, רשאים לעשות כן, אבל נכון יותר שהגדול שבהם יברך, ויכוין לפטור את כולם. אכילת הכרפס אין צריכה היסבה, ומיהו אם רוצה להסב רשאי:
ג: אם רצה לאכול כזית מן הכרפס אינו רשאי, ואם טעה ואכל כזית, לא יברך "בורא נפשות רבות", ונכון שיאכל פחות מי"ח גרם:
יחץ
א: יקח מן השלש המצות המונחות לפניו, את המצה האמצעית, ויבצענה לשתים, ויניח את החלק הקטן בין שתי המצות השלמות, ואת החלק הגדול יתן לאחד מן המסובין, לשומרו לאפיקומן, ונותנים אותו תחת המפה, זכר למה שכתוב משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ויש שנוהגים לכרכו במפה ולהניחו על כתפם זכר ליציאת מצרים, ויש שנוהגים לומר: מ"אין באת?", והוא עונה "ממצרים!", "ולאן אתה הולך?", "לירושלים!", ועונים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה!":
ב: יש נוהגים לבצוע המצה בצורת דל"ת ווא"ו, והחלק הגדול בצורת וא"ו, מניחו לאפיקומן, והחלק הקטן בצורת דל"ת מניח בין המצות, והוא על דרך הסוד, ולא יבצע בסכין, כי אם בידו, ואם נשברה אחת משלש המצות, יקחנה לאמצעית שבלאו הכי פורסים אותה:
מגיד
א: יגביה הקערה שיש בה המצות עם כל מה שעליה, הוא וכל המסובים עמו, ויש נוהגים להגביה המצה הפרוסה לבדה, ומתחילים הא לחמא עניא, עד מה נשתנה, ואז יצוה להסירם מעל השלחן ולהניחם בסוף השלחן, כאילו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו, ואז יודיעום שאין רשאים לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים, ויש שלא נהגו להסיר הקערה, רק לומר שיסירו אף על פי שאין מסירים:
ב: אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, ואם אינה יודעת לקרוא, יכולה לצאת ידי חובה בשמיעה, ואם אינה מבינה בלשון הקודש, צריך לתרגם לה, ומכל מקום נכון שלא יוציאו הנשים את האנשים ידי חובה. ומצות עשה להגיד לבניו ולבנותיו, ולהרחיב הדיבור בסיפור יציאת מצרים. אפילו אם אינם יודעים לשאול, ילמדם כפי דעתם, ולאו דוקא בנו, אלא עם כל בריה, אלא שהבן קודם, ועיקר המצוה בבן שלא הגיע למצות, כל שיודע ומבין בסיפור יציאת מצרים, ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. אף מי שאין לו מצה ומרור חייב בהגדה מן התורה:
ג: מוזגים לו כוס שני כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה, ואם אין שם בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה, וכשהבן או האשה שואלת פטורים לומר מה נשתנה, ואם שאלו רק שאלה אחת לא נפטרו משאר השאלות:
ד: אחר השאלות מחזיר את הקערה שבה המצות לפניו ומתחיל לומר עבדים היינו וכו', אם ירצה יאמר את ההגדה כשהוא יושב, ואם ירצה אומרה כשהוא מיסב, וקורא כל ההגדה בשמחה והתלהבות, וראוי לספר במדרשי אגדה בדברים המושכים לבות השומעים, בחסדי ה' יתברך עמנו, ולא ימהר בהגדה כדי לסיימה, וכל שכן שלא יבלע תיבות ואותיות ממנה, ומכל מקום כשיש תינוקות, שיש חשש שיִישנו לפני אכילת מצה ומרור, לא יאריך כל כך, כדי לזכותן בכל המצוות הנהוגות:
ה: אסור להפסיק בדיבור באמצע ההגדה, רק לצורך גדול, ונכון להחמיר גם כן שלא לעשן סיגריות באמצע קריאת ההגדה וההלל:
ו: תהיה המצה מגולה בשעה שאומר ההגדה, וכשיאמר היא שעמדה לאבותינו וכו', יאחז הכוס בידו, ויכסה המצה עד מצילנו מידם, ויניח הכוס ויגלה המצה, עד לפיכך, שאוחז הכוס בידו, ואז יכסה המצה:
ז: כשיאמר דם ואש ותמרות עשן, נוהגים לשפוך מעט מן הכוס עצמו (ולא על יד טיבול אצבעו בכוס) לתוך כוס שבור, וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל, ובפרט דם צפרדע וכו', סך הכל ט"ז פעמים, ונוהגים לשפכו כולו, ואחר כך שוטפין הכוס ומוזגים אותו שנית:
ח: כשיגיע ל"מצה זו" צריך להגביה המצה, להראותה למסובין, ויש להגביה המצה הפרוסה שהיא כלחם עוני, וכן כשיגיע למרור זה, אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו וכו', לא יגביה הזרוע הצלי, אלא יסתכל בו ודיו:
ט: כשיגיע לומר לפיכך אנחנו חייבים, נוטל כוסו ומגביהו. ומותר לשבת בהלל, ויש נוהגים לעמוד, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ומברך ברכת אשר גאלנו עד גאל ישראל, ושותה הכוס בהיסבת שמאל, ואם שתה בלא היסבה חוזר ושותה בהיסבה, (ואם אינו רגיל לשתות יין באמצע הסעודה, יש אומרים שצריך לברך על הכוס האחר), ולא יברך אחריו. אם אין לו יין יוכל לברך ברכת אשר גאלנו גם בלא כוס:
רחצה
יטול ידיו כדת, ויברך "על נטילת ידים". ואם יודע שלא הסיח דעתו מנטילה ראשונה עד עכשיו - יטול בלא ברכה:
מוציא מצה
א: יקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלמות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ונוהגים שאחר שמברך המוציא, שומט המצה השלישית מידו, ונשארת בידו העליונה עם הפרוסה, ומברך על אכילת מצה, ובוצע מהשלימה העליונה ומן הפרוסה משתיהן ביחד, כזית מכל אחת, ויטבלם במלח, ויאכלם בהיסבה ביחד, ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחילה שהיא השלמה העליונה, ואחר כך של אכילת מצה, היא הפרוסה, ובדיעבד אם אכל כזית אחד, בין מן השלמה בין מן הפרוסה, יצא. אפשר להקל כדעת הסוברים כזית (במצה יבשה) לעשרים גר' ולשתי כזיתות די בארבעים גר', ואף על פי שראוי לאכול שני כזיתות או כזית אחד לפחות, בבת אחת, אם קשה לו לעשות כן, יוכל לאכלו כרגיל מעט מעט, ובלבד שלא ישהה באכילת הכזית כדי אכילת פרס שהם שבע דקות (הדעה הממוצעת), ולכתחילה יש לאוכלו תוך ארבע דקות:
ב: מצוות צריכות כוונה, ולכן יש לכוין קודם אכילתו לצאת ידי חובת אכילת מצה, ובדיעבד אם לא כיון יצא, ואם לא היסב באכילתו לא יצא, אך לא יברך אפילו הפסיק בשיחה בינתיים:
ג: צריך ללעוס את המצה יפה ואחר כך לבלוע, ומיהו בדיעבד אם בלע המצה בלא לעיסה יצא, ואם כרכה בסיב וכיוצא בו ובלעה לא יצא, ולכן צריך לאכול את הכזית כדרך אכילתו, ואם היה חם הרבה עד שנכוה גרונו ממנו, צריך לחזור ולאכול, מיהו לא יברך שנית, אפילו שח בינתיים:
ד: אסור לאכול עם המצה עוד מאכל אחר ביחד, ואפילו עם גבינה ושאר ליפתן, ובדיעבד אם טיבל בחומץ וכיוצא בזה יצא, ומי שהוא חולה וזקן וקשה עליו לאכול כזית המצה לבדו, אפשר לפרר לו המצה לפירורים דקים ולאכלה, וכן מותר לשרותה במים ולאכלה, ואם אינו יכול לאכלה גם באופן כזה, מותר לטבל בתבשיל דבר מועט, ובלבד שלא יהיה התבשיל חם שהיד סולדת בו:
ה: אף על פי שמצוה מן המובחר שמצת מצוה תהיה שמורה משעת קצירה, בשעת הדחק יוצאים ידי חובה גם במצה השמורה משעת לישה, ומברכים עליה:
ו: זמן אכילת מצה ומרור לכתחילה עד חצות הלילה, ואם נתעכב עד אחר חצות, יאכל המצה והמרור בלי ברכת המצוות, ואם עבר כל הלילה, אין לו תשלומין:
ז: מי שאין לו אלא פחות מכזית מצה, צריך לאכלו, אך לא יברך עליו, דספק ברכות להקל:
מרור
א: יקח כזית מרור וישקענו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו כדי שלא יתבטל טעם מרירותו, ולכן צריך גם כן לנער את החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור, ויאכלנו בלא היסבה:
ב: אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור, חזרת (כ'ס, ליג'ונא, לטוגא, סאלאט). עולשין (הנדבא). תמכא. חרחבינא. מרור. ועיקר המצוה בחזרת - חסה, ואם אין לו חזרת יחזור אחר ראשון ראשון כפי הסדר הנזכר לעיל:
ג: יוצאים בעלין שלהם ובקלחן, ובמקומות שמצויים תולעים בעלים, טוב יותר לצאת בקלחים, אלא שראוי ליטול מן הקלח היוצא חוץ לקרקע (ונכון לקחת ירק עם השגחה):
ד: אין יוצאים ידי חובה בעלי המרור אלא אם כן הם לחים, ובקלחים יוצאים ידי חובה בין לחים בין יבשים, ולכן נכון לשרות את העלים במים, ולא ישהה אותם במים מעת לעת, אבל מותר לסלקם מן המים אחר עשרים ושלש שעות, ואחר זמן מה יחזור לשרותן שנית עשרים ושלש שעות, וכן הלאה, (ויותר טוב לכרכם בסדינים לחים), ובזה יוצאים ידי חובה, גם לפי מה שכתוב בירושלמי שאין יוצאים ידי חובה בכמושים, ומכל מקום בשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים:
ה: אין יוצאים במרור כבוש ולא בשלוק ולא במבושל, ולכן התמכא שהוא מר מאד, אין לשרותו במים מעת לעת, כנזכר לעיל, ובשעת הדחק יוצאים בו כשהוא כבוש במים:
ו: אף על פי שלכתחילה צריך לפטור את המרור מברכת בורא פרי האדמה, בטיבול ראשון שמברך על הכרפס או שאר ירקות, מכל מקום אם שכח ובירך בורא נפשות אחריו, בחשבו שאם אכל כזית מברך בורא נפשות רבות, או אם יצא לחצר ושינה מקומו, דקיימא לן בעלמא דהוי כהיסח הדעת וחוזר ומברך, מכל מקום אין צריך לברך על החזרת שאוכל בסעודה, משום שברכת המוציא פוטרתו:
כורך
יקח כזית מצה מן המצה השלישית, וכורכה עם כזית מרור, וטובלה בחרוסת, ואומר: "זכר למקדש כהלל וכו'", ואוכלם ביחד בהיסבה, ומשבירך על אכילת מצה ומרור, לא ישיח בדבר שאינו מענין הסעודה, עד שיאכל כריכה זו, ואם שח אין צריך לחזור ולברך, ומדת חסידות שלא ישיח עד אחר אכילת אפיקומן, ואין צריך לנער החרוסת אחר הטיבול של הכריכה:
שולחן עורך
א: יערוך שלחנו ויסעוד לבו בשמחה, ואם היסב הרי זה משובח, והחכם עיניו בראשו לבל ימלא כריסו, כדי שיאכל את האפיקומן בתיאבון, ולא אכילה גסה:
ב: במקומות הללו נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, ואין ה"יום" בכלל האיסור:
ג: הזרוע שנהגו לצלותו ולהניחו בקערה של הסדר, בכל מקום אסור לאכלו בליל פסח, וכל שכן גדי מקולס שאסור לאכול בליל פסח בכל מקום, אבל ביצה צלויה מותרת:
ד: יש להחמיר במקום שנהגו שלא לאכול צלי, אפילו בצלי קדר, מיהו בצלאו ואחר כך בישלו יש לסמוך להקל:
ה: יש להזהר בליל פסח שאוכלים בהיסבה, שלא להשיח בסעודה כלל:
צפון
א: לאחר גמר הסעודה, אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויש מחמירים לאכול שני כזיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו, ומדינא די בכזית, ויש נוהגים לומר זכר לקרבן פסח. נמצא אוכל בלילה זה לכתחילה חמש כזיתות, שנים בברכת המוציא ועל אכילת מצה, אחד עם הכורך, ושנים באפיקומן, סדר העדיפויות:
(למי שלא יכול לאכול את כולם). . בברכת המוציא. . כזית האפיקומן. . כזית שעם הכורך. . כזית השניה שעם המוציא. . כזית השניה שעם האפיקומן:
ב: יאכל את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, ולא יברך עליו, ואם היה קץ באכילתו, לא יצא, ועל כן ישים לב לזה בשעת סעודתו, וכן יזהר לאכלו בהיסבה, שלא יצטרך לאכלו שנית בהיסבה:
ג: אם אין המצה שהצניע לאפיקומן מספיקה לכל המסובים, יקח ממצה שמורה אחרת, ואם נוהגים לאכול שני כזיתים, טוב שיתן תחילה לכל המסובין לכל אחד כזית מן המצה של האפיקומן, ואחר כך יקח ממצה שמורה אחרת להשלים שני כזיתים. ויזהר לאכול האפיקומן קודם חצות, ובדיעבד יוצא גם לאחר חצות:
ד: לא יאכל בשתי מקומות, ואפילו בחדר אחד בשתי שולחנות, וכן מי שישן באמצע אכילת אפיקומן והקיץ, אינו חוזר לאכול, אבל בני חבורה שישנו מקצתם באמצע אכילת אפיקומן, חוזרים ואוכלים. ישנו כולם וניעורו, לא יאכלו. נתנמנמו כולם יאכלו. שינה באמצע סעודה קודם אפיקומן אינה הפסק. ומכל מקום צריכים נטילת ידים בלא ברכה:
ה: אסור לאכול שום דבר אחר אפיקומן. ואם טעה ואכל פירות וכיוצא בזה, אם בירך כבר ברכת המזון, אין צריך לחזור ולאכול אפיקומן, ואם עדיין לא בירך ברכת המזון חוזר ואוכל אפיקומן. ומותר לשתות מים אבל לא יין חוץ משתי כוסות, והיושב ועוסק בהלכות פסח ובסיפור יציאת מצרים אחר ההלל וכוס רביעי, רשאי לשתות קפה או תה (ואפילו עם סוכר), כדי להתעורר ולהפיג יינו, אבל בלא צורך אין להקל, וכן מותר לעשן סיגריות לצורך הנ"ל:
ו: נכון לומר דברי תורה על השלחן, אולם כשתרדמה נופלת על המסובין טוב להזדרז, לגמור את ההלל:
ברך
א: יטול ידיו למים אחרונים, ויברך ברכת המזון על הכוס, וצריך לשטוף הכוס ולהדיחו, ואפילו הוא נקי, ומקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך נוטלו בידו הימנית, בלתי סיוע ידו השמאלית, ויגביהנו מעל השלחן טפח ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו:
ב: יש להזהר שלא להסב בעת שמברך ברכת המזון, ויתן לבו לומר יעלה ויבוא, ואם טעה ולא אמרו, אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה' לפני שיסיים בונה ירושלים, אומר למדני חוקיך, וחוזר לומר יעלה ויבוא, ואם לא נזכר עד שהתחיל לומר בונה ירושלים, אומר בין ברכת בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב, "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן וכו'", כן אם התחיל בברכת הטוב והמטיב, שאמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, ותיכף נזכר, יסיים אשר נתן וכו', ואם לא נזכר צריך לחזור ולברך:
ג: כשיסיים ברכת המזון יברך בורא פרי הגפן, (ויכוין לפטור כוס רביעי), וישתה הכוס בהיסבה, ואם לא היסב חוזר ושותה בהיסבה. אם רצה לשתות יין בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה:
הלל
א: יאמר ההלל בשמחה וחדוה, ומתחיל שפוך חמתך על כוס רביעי, ויאחז הכוס בידו כדי לגמור עליו את ההלל, ואם אינו יכול לעשות כן במשך כל ההלל, יוכל להניחו לפניו ודיו:
ב: יש לעורר את כל המסובים שיאמרו את ההלל בהתלהבות, ולא יקראו והם מתנמנמים, ומכל שכן בשחוק וקלות ראש, אף לא במרוצה כמשא כבד יכבד ממנו:
ג: יחתום בהלל בברכת יהללוך, אבל בברכת ישתבח שהיא קודם לברכת יהללוך, אינו חותם, אלא כשאומר ומעולם ועד עולם אתה אל, מפסיק בה, ואם טעה וחתם בישתבח אין צריך לחתום בברכת יהללוך. והחתימה היא: "ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות", ואין צריך לומר אמן, אף לדידן דנהגינן בעלמא לסיים באמן בברכת יהללוך:
ד: מצוה לחזר בליל פסח אחר זימון, כדי שיאמר האחד לשנים הודו, ויכול לצרף לזימון לענין הלל אף מי שלא אכל עמהם, ומיהו כל זה לכתחילה, אבל כשאי אפשר, יכול לצרף את אשתו ובניו הקטנים להלל. יזהר לסיים את ההלל קודם חצות הלילה, וכן שתיית כוס רביעי, ואם נתאחר עד אחר חצות הלילה לא יחתום בברכת יהללוך:
ה: ישתה הכוס בהיסבה, ולא יפחות משתיית רביעית, (אלא אם כן שתה רביעית בכוס שלישית), כדי שיברך ברכה אחרונה, ויתן לבו לשתות בהיסבה, ואם שכח ולא היסב, אפילו אם נשאר בכוס קצת יין לא יברך שוב בורא פרי הגפן:
נרצה
ירצה ה' פעלו ותהי משכורתו שלימה. ומצוה שיספר ביציאת מצרים אחר הסדר כפי יכלתו.
ויש נוהגים לומר פיוטים, כגון "חד גדיא", ואירע פעם שאחד התלוצץ על פיוט זה וחייבוהו נידוי, והצריכוהו שישאל מחילה. ועל כן, יהיה מורא שמים עליו, וגילו ברעדה. ויישן מתוך קריאת שמע שלימה משנתו וירצה כקרבן אשה: