1800550 obox
ספיישל פסח
סיפורים ומעשיות לחג הפסח
ריחיים של יד
לאושוויץ טולטלתי בימי המלחמה, עם רבבות מגורשים מאחינו ברומניה. באושוויץ טעמתי טעמם של כל שבעת מדורי גיהינום-של-מטה. אולם בחסדי ההשגחה העליונה החזקתי מעמד גם בתופת, ויצאתי ממנה חי וקיים.
הוחזקתי באושוויץ עד יום ד' בשבט תש"ה. ביום זה הוציאו מתוכו אלפי יהודים שבויים, לרגל פלישת הצבא האדם למחוזות גליציה, עם תחילת תבוסתו של היטלר יימח-שמו. הלכנו קילומטרים רבים בליווי משמר מזויין של קלגסי אס-אס. ביום היינו נחים ומסתתרים, מאימת מפציצי בעלות הברית שהגיחו מכל עבר, ועם רדת הלילה פקדו עלינו לצעוד קדימה.
כך צעדנו בשארית כוחותינו שני לילות תמימים. היינו שבורים ורצוצים, עורנו צפד על עצמותינו וכמעט לא נותרה רוח-חיים באפינו, אולם הרצון העז לחיות נסך כוחות טמירים ברגליים לבל יכשלו וימעדו.
בה' באדר תש"ה הובאתי למחנה של עובדי הכפייה הגרמנים במילדורף, המסונף לרשת המחנות של גרוס-רוזן. כאן הועסקו אלפי שבויים בבניית שדה תעופה תת-קרקעי. תנאי החיים שם היו בלתי-אנושיים. הטילו עלינו עבודת-פרך של סחיבת שקי מלט, חמישים ק"ג כל אחד, לגובה של כמה קומות, כשנוגשים אכזריים מופקדים עלינו.
והנה ממשמש ובא חג-הפסח. היינו כמה יהודים כשרים ומחשבותינו נתונות לדאגה אחת ויחידה: כיצד לשמור את חג המצות כהלכתו. גמרנו אומר בליבנו, שלא נאכל חמץ בימי הפסח, יהיה מה שיהיה. רק על איסור הנאה מחמץ לא ראינו אפשרות כלשהי לשמור, מכיוון שהדרך היחידה להשיג מצרכי מזון אחרים הייתה באמצעות סחר-חליפין במנת הלחם הזעומה שלנו.
והנה אירע נס משמים. בפרוס חג הפסח הפגיזו מפציצי בעלות הברית עמדות גרמניות לרוב, ובין השאר פגעו בתחנת הרכבת הסמוכה למחנה הריכוז, שנהרסה כליל. הגרמנים גייסו כמה עשרות משבויי המחנה, שנשלחו לאסוף את הציוד מבין ההריסות.
להפתעתם גילו היהודים בין הקרונות ההרוסים מטען של חיטה, ומיהרו למלא את כיסיהם בחשאי. הדבר היה כרוך בעונש חמור ביותר על גניבת מזון, אולם היהודים - ואני בתוכם - סיכנו את נפשם והבריחו את המטען היקר לתוך תחומי המחנה, כשלשמחתנו אין קץ.
חמור ונוקשה היה המשטר במחנה. כל תנועה חשודה, כל ניד עפעף, שלא נשא חן בעיני חיות-הטרף, היה גורר בעקבותיו מוות בירייה. לחיי-אדם לא היה שום ערך. הפחד שאחז בכל האסירים אינו ניתן לתיאור. אבל "לשם מצת מצווה" - דינה שונה.
בתחבולות ובאמתלאות שונות עלה בידנו לבצע את המלאכה בשקט. את החיטים טחנו ב'ריחיים של יד', כלומר, היינו כותשים כל חיטה במו-ידינו באמצעות אבנים קטנות, עד שנעשתה קמח דק.
וכך הגענו לאפיית המצות. האפייה נעשתה במסירות-נפש ממש. זו הייתה 'מצה שמורה'במובן אחר לגמרי. לא שמורה משעת קצירה, אלא שמורה מעינו של השטן המשחית, לבל ירגישו חלילה שומרי המחנה במעשינו.
בשעות היום לא בא הדבר בחשבון כלל, כי קלגסי האס-אס רחשו על כל צעד ושעל בכל שטח המחנה ובלשו בשבע עיניים אחר צעדינו. רק בשעה מאוחרת בלילה, בשעה שכל דרי המחנה היו שקועים בשינה עמוקה, קמנו לפעולה.
את חלונות הצריף האפלנו בשמיכה עבה. העלינו אש בתנור קטן שהתקנו לפני-כן, והחלה עבודת הלישה, שנעשתה במערוך עץ שגנבנו ממטבח המחנה, כששפתותינו מרחשות חרש את פסוקי ההלל.
העלאת אש שתפיק חום גבוה לאפיית מצות חפוזה, הייתה מסוכנת מאוד, מכיוון שהימים היו ימי ההפצצות האמריקניות וכל ניצוץ מתעופף בחוץ היה מתפרש על-ידי הגרמנים כאיתות למפציצי האוייב, ואחד היה דיננו במקרה כזה.
בחסדי ה' עברה גם פעולה זו בשלום. הצלחנו לאפות כמות מצומצמת של מצות כשרות, ובליל הסדר זכו יהודים רבים לברך 'על אכילת מצה' ולאכול 'כזית' לחם- עוני.
עם התקדש החג התאספו כמה מניינים מחסידי ויז'ניץ וצאנז לתפילה, בצריפו של הרב מאיר הרשקוביץ, שמונה על-ידי הגרמנים ל'בלוק-עלסטער' (זקן הצריף). גם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל-יהודה הלברשטם, נמצא עמנו. 'זקיפים' משלנו הוצבו בפתח הצריף, מחשש עינא בישא, והרבי מקלויזנבורג עבר לפני התיבה לתפילת ערבית של חג.
האווירה הייתה מרוממת, למרות הפחד מפני הגרמנים העלולים לבוא בכל רגע. ההתלהבות בתפילה גברה לאין-שיעור. הרגשנו אז טעמה של חירות בתוך עבדות, ובייחוד עוררה אותנו פרוסת המצה שזכינו לה במתנת-חינם מן השמים באורח בלתי- צפוי. אחרי התפילה הסבנו לשולחן ה'סדר'. הרבי מקלויזנבורג קרא את ההגדה, וכל אחד מן המסובים בירך על כזית המצה בדחילו ורחימו, עד שפני כולם קרנו מאושר.
(סיפורו של האדמו"ר מווישובה, רבי חיים-יהודה-מאיר הגר, כפי שנכתב על- ידי א'
רוזן).