1800550 obox
ספיישל פסח
סיפורים ומעשיות לחג הפסח
עלילת-דם בהונגריה
הימים שבין פורים לפסח זימנו לעם-ישראל בימי-הביניים את עלילת הדם הנוראה, כאילו היהודים משתמשים בדמם של נוצרים לצורך אפיית המצות. מתברר שעלילה זו אינה נחלת ימי-הביניים בלבד. עיתונאי יהודי, שביקר לפני כחמש- עשרה שנה בכפר טיסה-אסלר שבהונגריה, מצא שם אנשים המשוכנעים באמיתותה של עלילה זו.
בטיסה-אסלר התרחשה אחת מעלילות הדם האחרונות. הפרשה החלה בימים שבין פורים לפסח בשנת תרמ"ב (1882). אסתר שוימושי, נערה נוצרייה כבת ארבע-עשרה, שעבדה כמשרתת בבתי יהודים, נעלמה יום אחד. אמה של הנערה השיחה את דאגתה באוזני שמש הקהילה היהודית.
השמש, שלמה שארף, שככל הנראה לא ניחן בבינה יתרה, ביקש להרגיעה: "אל תדאגי, גם בכפר פלוני נעלם פעם ילד ותיכף האשימו את היהודים, אך לבסוף הוא נמצא בריא ושלם", אמר לה.
מובן שדבריו אלה אך הגבירו את חששותיה של האם. היא מיהרה אל הכומר המקומי, וזה הזכיר לה שימי הפסח קרבים ובאים ו"הכול יודעים מה נוהגים יהודים לעשות לנוצרים בימים אלה". הכומר האיץ באם להעביר את העניין לחקירת המשטרה, תוך הטלת החשד על היהודים.
זמן קצר לאחר מכן נעצרו חמישה-עשר יהודים מנכבדי הקהילה ובהם הרב, השמש ואב-סבי, ר' שלמה שוורץ, שהיה שוחט הקהילה, ועליו נפל עיקר החשד לביצוע הפשע. מקצתם הגיעו לכפר לא-מכבר מגליציה, ולא שלטו בהונגרית, דבר שהקשה עליהם להפריך את החשדות נגדם.
בינתיים ניהלה העיתונות תעמולת זוועה נגד היהודים וגם רתמה לעניין את המפלגה האנטישמית בפרלמנט ההונגרי, שבראשה עמד אישטוצי הידוע לשמצה. זה נשא בפרלמנט נאום נוטף ארס ושנאה, וקרא לגרש מהונגריה את כל המהגרים היהודים שבאו מגליציה, שאינם אלא "עדת נבערים השטופים באמונות תפלות ובמנהגי רצח פולחניים".
המשטרה לא בחלה באמצעים. היא הוציאה מהבית את שני בניו של השמש, אחד בן שש, והשני מוריץ, בן ארבע-עשרה. האחים עברו שטיפת-מוח יסודית, והחוקרים הצליחו לגרום להם שיספרו כי 'ראו', מבעד חור המנעול, את השמש שוחט את הנערה בבית- הכנסת.
הילד בן השש לא היה כשיר לעדות, ולכן שמה המשטרה את מבטחה במוריץ, בן הארבע-עשרה.
כשהגיע המשפט התייצב מוריץ לפני השופט החוקר של בית-המשפט המחוזי, אנטישמי מובהק בזכות עצמו, וגולל את מעשה השחיטה "ממקור ראשון".
את הסנגוריה ייצג עורך-דין הונגרי, יוזף אוטווש שמו, שהיה גם-כן חבר פרלמנט ונודע כאיש ישר והגון. כשחקר אטווש את מוריץ, הסתבך הנער. כל הנוכחים ראו מיד כי מוריץ חוזר כתוכי על הגרסה שהוחדרה למוחו.
גם כשעלה אב-סבי אל הדוכן הוכח כי עדותו של הנער היא שקרית. הנער הצביע על מקום השחיטה בצוואר הנערה, וסיפר כיצד קלח הדם טיפין-טיפין אל תוך כלי שאחז השוחט בידו השנייה. היה ברור לחלוטין שחיתוך בצוואר גורם קילוח רב-עוצמה של דם, וכי אין באפשרותו של אדם, בעת ובעונה אחת, גם לשחוט וגם לקבל את הדם לתוך כלי.
עורך-הדין אוטווש אף לקח את השופטים אל בית-הכנסת והוכיח להם כי למעשה אין אפשרות כלל לראות דבר מבעד לחור המנעול של דלת הכניסה.
אף-על-פי-כן לא חדלה העיתונות האנטישמית בהונגריה מלפרסם בהבלטה יתרה את דבר העלילה. הכנסייה, מצידה, העלתה על נס את הנער שהסכים להעיד כנגד אביו. משפחות נוצריות מרחבי המדינה שלחו מתנות ל'נער היהודי האמיץ'.
הסנגור הצליח להפריך את כל ההאשמות ולהוכיח כי על היהודים חל איסור חמור להשתמש בדם, עד שהם משליכים לאשפה אפילו ביצת תרנגולת שנמצאה בה טיפת דם. בעקבות זאת זוכו היהודים.
פסק-הדין עורר בכמה מחוזות פוגרומים נגד היהודים. הממשלה נאלצה להכריז על משטר-צבאי ולאיים על הפורעים בעונש חמור. ראש הממשלה, קלמן טיסה, הכריז, כי כל עוד הוא מכהן בתפקידו, לא יניח לפגוע באזרחים חפים מפשע.
חלף זמן ויום אחד נפלטה אל גדת נהר הטיסה גופתה של נערה צעירה, לבושה בבגדיה של אסתר שוימושי. לכאורה, די היה בכך לנקות את הנאשמים ולסיים את כל הפרשה. אולם הגופה כבר הושחתה, ואמה של הנערה לא הצליחה לזהותה. הכנסייה והתביעה טענו כי היהודים חטפו גופה מבית-חולים, הלבישוה בבגדי שוימושי והשליכוה לנהר.
הגופה נשלחה לבדיקה פתולוגית בבודפשט, וזו העלתה כי אכן זו גופתה של שוימושי וכי הנערה התאבדה.
אף-על-פי-כן לא אמרה התביעה נואש. היא ערערה על הזיכוי לפני בית-המשפט העליון בבודפשט. רק לאחר שגם זה דחה את הערעור באו לקיצן שנתיים שבהן שהו חמישה-עשר היהודים במעצר בתנאים קשים.
לימים חיבר הסנגור אוטווש ספר ("המשפט הגדול") על כל הפרשה. את העלילה הוא מכנה בספרו - "חרפת המאה התשע-עשרה".