1800550 obox
ספיישל ל"ג בעומר
סיכום האירועים
האור בקצה המנהרה
כאשר החזן בתפילת ערבית הכריז: "היום שלושים ושלשה יום", ההתרגשות בך עלתה, אתה חושב לעצמך: "הנה הגיע היום, ל"ג בעומר!" כמה ציפיות ותקוות תלית ביום הזה -"סוף וקץ לכל צרותינו בהילולא דבר יוחאי"- אמר הפייטן. מרוב התרגשות, אתה כמעט לא עוצם עיין בלילה, בשעת בוקר מוקדמת אתה משכים, מתפלל ותיקין, מארגן דברים אחרונים, ולא לפני שאתה מתלבש יפה לכבוד הצדיק - יוצא בחגיגיות לתחנת האוטובוס, כשתוכניות רבות ממלאות את ראשך בקשר ליום הקדוש הזה. בתוך כך, הנה, הגעת לתחנה.
לאחר מלחמות רבות בתחנת האוטובוס המזערית שהפכה לתחנה מרכזית באמצע שמואל הנביא, אתה מצליח לחלץ לך את הכרטיסייה הנכספת, מקומטת, קרועה פה קרועה שם, אבל ראויה לניקוב. כולך תפילה שזכות רשב"י תגן גם על הדף החלש והעלוב הזה, שאמור לשמש אותך גם בנסיעה חזור.
עלית לאוטובוס, תרצה או לא תרצה, פירוש הדבר: עשר עד עשרים זרועות בתוספת כמה מרפקים, פשוט מעיפים אותך במעלה המדרגות, וכאן מתחיל משחק הכיסאות שבסופו אתה מוצא כיסא פנוי, אבל הנוסע האדיב שלצידך מתנדב להודיע לך שהמקום שמור לידיד/שכן/אנ"ש שצריך להגיע כל שנייה (במשך עשר הדקות הקרובות...), אתה כמובן קם חמוץ פנים ומנסה לאתר לך מקום אחר לצד שכן שמוכן לסבול אותך.
ו... הנה האוטובוס נוסע בעצלתיים. הצצה בפני הנהג מגלה פרצוף עייף להחריד, ואתה יכול לשער שאת מסלול ירושלים-מירון הוא עשה כמה פעמים כבר במשך היום המעייף הזה. תפילה חמה שזכות רשב"י תגן על הנהג ועליך עם שאר כל הנוסעים, ו... אתה נרדם לך מתוך בכי של אחד מילדי החלאקה שהספיק לאבד את הכיפה החדשה, ללכלך את החליפה בשוקולד ולהוציא את ההורים מכליהם. והם כבר הספיקו להתחרט שלא ערכו את הטקס החגיגי הזה במספרה הקרובה.
לא זוכר בדיוק איך זה התחיל, אבל אתה מתעורר לתוך אוטובוס לוהט מחום, ותקוע, כך זה נראה לך, במקום הכי חם בארץ, וכמו להכעיס המזגן מקולקל... מה קרה?! אתה שואל את הנוסע היושב לצידך, ואז אתה שם לב שאת השאלה צעקת, כמעט, וזה גורם לכל יושבי האוטובוס להסתובב אליך. אדם נחמד מתנדב להסביר לך ש"המנוע הלך" ולך תצעק על מי שאתה רוצה...
אתה מבין שאי אפשר לשנות את המצב, ונשאר רק להתעצבן, אבל רק חבל שילדי החלאקה למיניהם, והקטנים מהם גם-כן, פתחו בקונצרט בכיות לכבוד התנא האלוקי... דבר שגורם לעצבים שלך להגיע לשיאים חדשים.
מחפש את מי להאשים, וכמובן לא חסר, החל ממייסד חברת 'אגד', וכלה בתינוק בן החודשיים והוריו שהתיישבו בדיוק מאחוריך.
כך או כך, לאחר המתנה מורטת עצבים של שעה וחצי שהייתה נדמית לנצח, האוטובוס ממשיך ליעדו, נתקע בפקקים אין סופיים, ואתה מרגיש שגם הראש שלך כמו פקק אחד גדול. והנה כמה יהודים טובים (ביניהם זה שלידך) החליטו להעלות את מצב-הרוח באוטובוס העצבני על ידי שירה מענייני דיומא. וככל שזה נוגע אליך זה רק מגביר את כאב-הראש שלך דבר שגורם לך כמעט לצעוק על כולם יחד: "מספיק עם זה כבר"!!
אבל הנה, לפי השילוט, האוטובוס מתקרב ליעד הנכסף, עוד כמה פקקים ו...הנה, הגעת!
סוף סוף, אתה נפלט מהאוטובוס הלוהט, ומוצא את עצמך בשעת צהריים מוקדמת, בתוך שלל אוטובוסים שנחתו מכל רחבי הארץ לשטח אדמה באמצע כרמים ופרדסים בהרי הגליל, אבל אין הרבה זמן לחשוב, אתה כבר בתוך קלחת האנשים העולים מירונה, וכבר קולות המוזיקה הצורמים מקדמים את אוזניך הלוהטות. אתה משלים כבר מעכשיו עם המצב, וכמו יהודי טוב מנסה למקם את עצמך ב"דרך מהדרין" אבל מרוב שלטים וגדרות אתה כבר לא בטוח בכלום, עושה סקר מהיר וזורם עם זרם האנשים שבחרו בדרך המהודרת,
עוד לא עושה שתי צעדים וכבר נדחף לחיקך בקבוק מים מאת חי' רוטל מסוים, ביד השנייה אתה מחטט בכיס ומנסה לאתר כמה מטבעות בשביל אגודה למען האברך הנזקק.
לא נעייף את קוראינו בתיאור המלא על כל מעללי הדרך, רק לסיכום, אתה עוד לא מגיע לחצי ההר וכבר אתה שיכור מיין ח"י הרוטל, עני בפני עצמך מרוב צדקות, ואפשר גם לקרוא לך מתקן גניזה מהלך. וכבר אתה מספיק להתחרט שלא הצטיידת באטמי אוזניים מהסוג המתקדם כדי למנוע את חדירת ההצעות וההפצרות למיניהם, והנה המוזיקה מתגברת יותר ויותר וזו עוד סיבה להתחרט על החוסר באטמים. בהמשך עוד תלקה את עצמך שלא הבאת גם כפפות אגרוף וקסדה...
ביני וביני אתה מגיע למעלה, מבולבל, עייף וכאמור... שיכור למחצה, אבל למרות הכול משתדל להזדהות עם הזמר שצורח בקולו הצרוד מרוב שירים וקטעי קריינות "לכבוד התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי"...
מנסה לעשות סדר במחשבות, וגם אוזר כוחות לקראת הפריצה לציון הקדוש שדורשת לא מעט אנרגיה, תושייה ומרפקים. כך או כך, חייל קצר רוח ומיוזע דוחף אותך באדיבות למסלול הכניסה, ואתה תוהה אם לא נקלעת להפגנה באמצע בר אילן בשבת קדש...
מנסה להפעיל את המרפקים ומבין מהר שאתה לא 'פונקציה', שתי מטר על מטר של חליפה שחורה ומבריקה שמשמשת גם כקולט חום, נעצרים בדיוק לפניך, ואתה מבין שמדובר פה בחסיד גדול, גדול מאד, שלא בדיוק מתכונן להזדרז. מנסה לעקוף את המחסום האדיר הזה שגם הספיק לגרום לך לקוצר נשימה במידה מסוימת, לבסוף אתה מבין שהשיטה היא פשוט להניח לעצמך להיסחף עם הזרם. משתדל לייצב את הנשימה, אבל אדי זיעה בתוספת עשן המדורות ונוסיף גם את ריח שיירי השתייה והאוכל - כמעט חונקים אותך, אבל הנה, הצלחת לתפוס פינה פחות דחוסה בתוך בליל הריקודים האגרסיבי הזה. מביט למעלה אל מקור הרעש הנורא - ורואה כחמישה פרחי חסידים שמנסים להראות את כוחם בנגינה, מי בקלרינט צורם ומי בתופים רועשים, ללא פרופורציה מינימלית בין הכלים.
לפתע אתה חש במשהו קר ורטוב שמוטל בכוח - היישר ללחייך הימנית. אתה המום ומושפל, ואז מגלה שאדם נחמד החליט להציע לך שקית שוקו בצורה מאד מקורית... מנסה לארגן מתקפת-נגד כשפתאום נדבקת לך לראש לחמנייה מלאה במיונז, ביצה ושאר ירקות (מזל שהיא עטופה היטב...) ואז אתה מבין שיש לך יותר מאויב אחד. אתה נפגע, ויותר מכך נפחד... אבל מבט מהיר מעליך מגלה לך שיותר משוקו ולחמנייה אחת עושים דרכם לכיוון פרצופים של בני אדם בשטח החצר...
מכיוון שאין לך בדיוק מקום בידיים גם לשוקו ולחמנייה וגם לשלל דפים וחוברות, מה גם שאתה מתכונן למלחמה האמיתית -הכניסה למערה עצמה- אתה עושה חושבין ומעדיף להתפטר מהמשא המיותר הזה, ומכיוון שאתה לא רוצה להיות לא מתורבת כאותם "מפציצי המזון" אלה שדאגו לצייד אותך מלמעלה במנת הקרב הזו, אתה מבין שהאפשרות שנותרה היא פשוט לאכול את הלחמנייה בתוספת השוקו, ממקם את עצמך בצורה טובה, ומתחיל באכילה.
מהר מאד אתה מגלה שטעית טעות מרה, כמה חסידים דשנים שוודאי כבר דאגו למלא את כרסם ביותר משוקו ולחמנייה אחת, החליטו לרקוד בדיוק לידך, תנועה אחת לא זהירה ו... כולך מתמלא בשוקו קר וטעים, החל מהמשקפיים הנקיות, דרך החולצה החדשה שלבשת לכבוד הצדיק, וכלה במכנסיים המגוהצות ובנעליים היפות...
אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות, אבל במלחמה -כמו במלחמה- אוספים כוחות וממשיכים. מתנער משיירי הלחמנייה ומתקדם בכיוון הפתח, קולות תפילה רמים מבפנים, מתערבבות בניגוני הקלרינט הטנורים, בתוספת הקריאות של הסדרן "הצלה" הודעות המשטרה המונוטוניות - ואתה מבולבל לגמרי. יהודי טוב במראה מזרחי מעיירות הפיתוח דוחף לך חצי שקל ליד, ואתה מתרגל לעובדה שאתה נראה כמו קבצן מצוי - שכמוהו לא חסרים כאן בל"ג בעומר. מבולבל לגמרי אתה מסתובב כדי להחזיר את הכסף ולהסביר שנפלה טעות, ודחיפה גסה מאדם נחמד, גורמת לך להתחרט מהר על העיכוב ולהתקדם בכיוון הרצוי. אתה כבר מושפל לגמרי ומלוכלך כליל כשמגיע לתוך פנים המערה. בכוחות אחרונים מפלס נתיב בין עשרות אנשים מתנדנדים בדביקות ומיוזעים לגמרי, משפשף עיניים והנה אתה מול הציון!!!
מניח את הראש על הציון ופתאום... מתפרץ בבכי, כמו אשד של דמעות עולה על גדותיו ומציף את עיניך, אתה לא יודע אם בגלל ההשפלה, הסחרחורת או הכאבים בכל הפרקים בגוף כתוצאה מדחיסה-מאסיבית במשך כחצי שעה.
כך או כך, טעמן המלוח של הדמעות מתערב בטעמו המתוק של השוקו שנדבק לפניך, דבר שיוצר טעם מוזר בפה, והנה אתה מתחיל לשפוך את ליבך השבור בפני הצדיק ומספר לו כמה ישועות אתה צריך.
אין לך הרבה זמן כי ארבעה אנשים מאחריך פתחו בהתקפה מילולית ("יש עוד אנשים!!" "למה אתה לא מתחשב?!" וכדו') וגם פיזית...
בלי הרבה התחשבות אתה נתלש ממצבת הציון על ידי מספר ידיים גברתניות ומוצא את עצמך נבוך, מושפל ובמידה מסוימת 'מעוך', בין בליל האנשים המגוון הגודשים את המערה המחניקה. אתה חושב רק על דבר אחד: איך לצאת מכאן כמה שיותר מהר ולהציל את עורך (וגם חליפתך המקומטת וכובעך המעוות) בשיניך.
איכשהו אתה מצליח בחסדי השם להימלט החוצה, כשפניך חיוורות כפני מת (חוץ מכמה כתמי-שוקו חומים...), לאט לאט נשימתך מתייצבת, ומאיזשהו מקום צצה מחשבה "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" - ואתה מחליט להשתלט על רגשות התסכול. מנסה להשתלב במעגלים, אך מגלה מהר מאד שאתה די עלוב בשביל להשתתף במחול-הגברתנים הסוער. כמובן, שזה עלה לך בכאבים עזים בכף-היד הימנית וגם בכמה ציפורניים מהרגל השמאלית שלפי הערכתך יצאו ממקומן הטבעי, זאת כתוצאה מאדם משולהב מאד -וגם כבד מאד- שהחליט לקפוץ בדיוק במקום שרגליך הייתה מוצבת.
באמצעות הרגל הנותרת -הבריאה- אתה מדדה לכיוון היציאה, אבל לרוע המזל כמה ליטרים שוקו וקולה חברו לרוגלכים מעוכים ושקיות ניילון מקומטות, והפכו לעיסה מסוכנת שגורמת לך להחליק מלוא קומתך - בדיוק ברגע שאדמו"ר מפורסם נכנס לחצר בליווי פמלייתו המכובדת שכמעט רמסה אותך כליל - לולא יהודי יקר שמשך אותך כמו שק תפוחי-אדמה לפינה בטוחה יותר. אתה מתייצב עד כמה שאתה יכול, ונזכר שעוד לא טבלת היום, וביום כזה גדול לא שייך לפספס מקווה!! חישוב מהיר מעלה שהמקווה הכי קרוב נמצא ממש לידך - בחצר הציון, ובעצם גם המקווה היחיד שאתה יכול להגיע אליו בכוחות עצמך - בהתחשב במצב רגלך הכואבת.
באין ברירה אתה נדחף ומגיע לחדרון הקטן - אשר רק הריח הנורא הנודף ממנו גורם לך לחשוב פעמיים! מבט קצר לכיוון הבריכה ועיניך חושכות. אבל קול פנימי אומר לך שאתה חייב לעשות את זה, זאת בתוספת הזמר הצרוד מבחוץ (שבינתיים נהיה צרוד יותר...) לכבוד התנא האלוקי... ואתה מחליט. עוד מספר שניות ואתה בתוך המים. המים?! זה נראה לך כמו קפה חזק עם חלב... כך או כך, אתה יוצא מהתבשיל הזה ומתנער מהטיפות הגדולות והסמיכות שנדבקו בך.
איכשהו אתה בחוץ חזרה, ונוסף להופעתך ה"מכובדת" נוסף לך גם ריח נורא, לסיכום אתה מבין שאין לך מה לחפש בחצר העמוסה הזו, יוצא החוצה ובליבך תפילה שלא תפגוש אדם מוכר במצב עגום שכזה, וכאילו להכעיס מקדם אותך חיוך גדול מאת הדוד המבוגר מהצפון שהגיע גם הוא למירון, כשלחיוך מצטרף מבט מאד תמה בתוספת מידה רבה של רחמים. לאחר מספר שאלות משעממות, כשכל רגע נדמה לך כנצח, הדוד סוף סוף עוזב אותך לנפשך, אתה לא חושב על כלום חוץ מהעובדה שאתה זקוק בדחיפות למקום ישיבה מינימלי, וכשלא מוצא כזה בסביבה, צועד לכיוון היער הסמוך, מתיישב על סלע מתחת לאחד העצים כשפניך מיוסרות עד כדי רחמנות, ולאט לאט עושה סדר במחשבות.
למה באתי עד לכאן!! סבלתי, הושפלתי, הלכלכתי והזעתי?! למה?!!
אך הנה אור בוקע, אור בקצה המנהרה פתאום נופל לך האסימון! "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" קורא קול פנימי בתוכך. ואכן, אתה מרגיש באמת בשעת הדחק מלוכלך עייף ומקומט. אבל הגעת לצדיק! זכית!! אשריך!!!
והמחשבה הזאת מתחילה להציף את כולך וממלאת אותך ברוגע ושלווה, מאיפה שהוא אתה מקבל כוחות חדשים, ורוח רעננה נושבת בך. לא יודע איך, אבל רגליך מוליכות אותך חזרה לחצר הציון, והנה, אתה בתוך המעגלים. וכמו בחלום, רגליך נעשות קלילות ואתה רוקד לקול צלילי התזמורת, כשהזמר (שכמעט נגמר לו הקול) צועק: "לכבוד התנא האלקי, רבי שמעון בר יוחאי"!!