1800550 obox
ספיישל ל"ג בעומר
סיפורים
גילוי אליהו
עשיר גדול היה ר' משה, סוחר האריגים. חווילתו הנאה התנוססה לתפארה במרכז העיר קוסוב. ר' משה לא הצטיין בלמדנות מיוחדת, גם לא ביראה יתרה; אפילו צדקה נתן במשורה.
ובכל-זאת, יום אחד התעוררה בליבו תשוקה עזה ומוזרה - לזכות לגילוי אליהו הנביא.
מיום ליום מילאה משאלת-לב זו יותר ויותר מקום בעולמו. מעצמו הבין כי כדי לזכות לגילוי הנכסף עליו לשנות את אורחות חייו ולהתעלות במעלות הקדושה. הפחית ר' משה כמה שעות מעסקי המסחר והקדישן ללימוד תורה. אולם עם כל מאמציו לא נתגלה לו אליהו הנביא.
יום אחד החליט לגלות את צפונות-ליבו לרבי ברוך מוויז'ניץ (בנו וממשיך דרכו של רבי מנחם-מענדל מקוסוב). "לך בדרכי החסד, כי זה התיקון לנשמתך, ואל תהלך בגדולות", אמר לו רבו.
הדברים המפורשים הללו לא ריפו את ידיו. שוב קיצץ בשעות עבודתו והקדיש גם את אלה לתורה ולתפילה. הציפייה היום-יומית לגילוי המיוחל והאכזבה שבצידה, הביאו את ר' משה אל סף שבירה נפשית.
רבו הבחין במצבו והחל לעודדו. שלא כפעם הקודמת, הפעם פייסו בלשון רכה. "רק יחידי-סגולה שבכל דור זוכים לגילוי אליהו הנביא", אמר לו. ר' משה השפיל את עיניו וסירב להשלים עם התשובה. חש בכך רבי ברוך, הרהר רגע ואמר: "פזר צדקה ביד רחבה. גם אם תפגוש עני שיבקש ממך סכום כסף מופרז, אל תקפוץ את ידך".
מאותו יום פתח ר' משה את ידו והעניק לכל עני - כמבוקשו. הדבר עלה לו במאמץ נפשי רב, משום שמטבעו, כאמור, לא היה פזרן.
יום אחד הופיע בפתח ביתו קבצן אלמוני. באותה שעה ישב ר' משה בבית-המדרש ואשתו פתחה את הדלת ושאלה את הקבצן למבוקשו. "רעב אני", אמר הקבצן. הזדרזה האישה לערוך שולחן מלא כל-טוב והזמינה את הקבצן לסעוד את ליבו. הלה התיישב בפנים חמוצות ולא נגע באוכל.
תחילה סברה האישה כי אינו שבע-רצון מהאוכל. מיהרה להוסיף עוד כהנה וכהנה מאכלים. הקבצן עמד בסירובו. "וכי לא אמרת כי רעב אתה?!", תמהה בעלת-הבית.
"לא אוכל במטבח אלא בטרקלין", ענה הקבצן ביובש. נענתה האישה לבקשתו והעבירה את הסעודה לטרקלין האורחים.
למרבה תדהמתה, גם עתה סירב האורח לאכול. "לא לטרקלין זה התכוונתי, אלא לטרקלין האישי של בעל-הבית", קרא בחוצפה.
"אולי אין הוא קבצן תמים ומסכן אלא נוכל וגנב?", חששה האישה. אך ביודעה כי בעלה משתדל עתה להשביע את רצונו של כל עני ואביון, הסכימה גם לכך והכניסה את הקבצן לטרקלין הפנימי המפואר. היא השאירה שם את הארוחה ויצאה מהחדר.
בינתיים שב ר' משה לביתו ושמע מפי אשתו את השתלשלות העניינים. למרבה הפתעתו, גם עתה ישב האיש ליד השולחן וסירב לאכול. "מה רצונך עתה?", שאלו ר' משה.
"לא אגע באוכל, עד אשר תיתן לי נדבה הגונה", אמר.
"'הגונה', כלומר?", גישש ר' משה בזהירות.
"אלף זהובים!", זרק החצוף.
סבלנותו של ר' משה עמדה לפקוע. הוא החל להתמקח עם הקבצן וניסה להציע לו סכום נמוך משדרש. הקבצן התעקש - "אלף זהובים טבין ותקילין". ר' משה לא יכול עוד לכבוש את כעסו הגואה והורה לקבצן לצאת מביתו.
באותו ערב חל ל"ג בעומר, ור' משה, כשאר החסידים, בא להסתופף בבית-מדרשו של רבו.
רבי ברוך הבחין בסערת נפשו של ר' משה. "כה מצפה אתה להתגלות הגדולה", לחש לו הצדיק ברגע מסויים, "אך הלוא אמרתי לך כי לא תקפוץ את ידך".
ר' משה חש צביטה עזה בליבו. הוא ידע כי לא עמד בניסיון.
באותו רגע הבריק במוחו רעיון חדש - לעלות לארץ-הקודש. שם ימצא מנוח לנפשו. לא חלף זמן רב ור' משה מכר את נכסיו, ארז את מיטלטליו ויצא עם אשתו לארץ- ישראל. תלאות רבות פקדו אותם בדרך. אל חופי הארץ הגיעו כמעט מחוסרי-כול.
את ביתם הקימו בעיר-הקודש צפת. הגביר הגדול מקוסוב חי עתה חיי דוחק. כאן, בעיר המקובלים, נחה עליו רוח חדשה. לא ביקש לעצמו גדולות, ואת לחמו חלק עם האורחים הקבועים שעלו לקברו של רבי שמעון בר-יוחאי.
בייחוד התמסר לאורחים שעלו אל הקבר בל"ג בעומר. הוא היה מתרוצץ ביניהם ללא לאות ומשקה אותם מים חיים ששאב במו-ידיו. כל היום היה נושא בידיו דליים מלאים, עד כלות כוחותיו.
פעם אחת, בנושאו במעלה ההר את הדליים הכבדים, ובעוד ניצוצות האבוקה הגדולה מרחבת הקבר מתאבכים בשמי הליל, הופיעה לפתע מולו הדמות ההיא - דמות הקבצן הטרדן מביתו אשר בקוסוב. עתה הייתה דמותו של האורח אפופת הוד וזוהר מיוחדים.
ר' משה עמד כמסומר במקומו. הוא הביט במראה הקסום בעיניים פקוחות ובלב מתרונן.
באותו רגע ידע כי נתמלאה משאת-נפשו.